ליום העצמאות – כנגד שבעה בנים

התמונה מויקיפדיה

נכתב ע"י: אופיר אורי

 

הסמיכות  של חג   הפסח: ליום  השואה ,יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל  ויום העצמאות מביא להרהר מעט בעניין הבנים  בזווית עכשווית.

 בהסתמך על  פסוקי התורה , בעניין אמונה ועם ישראל ,מבחין בעל הגדת פסח בארבעה בנים: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול.

נשאלת השאלה. מה הביא את בעל ההגדה ליצור חלוקה  זו? והתשובה היא כנראה .בעל ההגדה  רוצה להדגיש לנו שלפעמים חשוב לדעת את הקטגוריה אליו שייך אדם. כדי שיוכלו להתייחס אליו בהתאם, מבחינת "דע מה להשיב " ועובדה  שכל אחד מהבנים זוכה ליחס אחר בהתאם להגדרתו.

אם נלך היום  במגמה זו של  בעל ההגדה, בהתייחס לעם ארץ ציון ,  בעניין עם ישראל . נוכל להבחין בשבע קבוצות :

בראש נמצא הבן שמסר/מוסר נפשו למען עם ישראל. אלה שמסרו נפשם למען עם ישראל  ואלה הנושאים בגופם או בנשמתם את צלקות המלחמה.

בקבוצה שישית נמצא הבן האומר ועושה למען עם ישראל. אלה המדברים בזכותו של עם ישראל וגם עושים בפועל למענו.חושפים עצמם לסכנה ומוכנים בכל עת להקריב חייהם למען עם ישראל.

בקבוצה החמשית נמצא הבן שרק אומר למען עם ישראל. אלה  שמדברים בזכות עם ישראל.

בקבוצה רביעית נמצא  הבן שלא אומר ולא עושה. האדישים למצב. אלה שאינם  מדברים בזכות עם ישראל וגם לא עושים דבר למענו,

בקבוצה השלישית נמצא זה שאומר  נגד עם ישראל. אלה  המתאמצים, מחפשים ומוצאים  את דיבת עם ישראל רעה . או  היודעים להעביר ביקורת הרסנית על אלה שעושים למען עם ישראל.

בקבוצה השניה נמצא זה שאומר ועושה נגד עם ישראל. אלה  שבנוסף לקודמיהם גם עושים בפועל פעולות נגד עם ישראל.

בקבוצה הראשונה נמצא המחבל המתאבד נגד עם ישראל. זה שמוכן לפוצץ עצמו כדי לגרום למותם של כמה שיותר יהודים, או הנותן יד  גם בעקיפין שפעולה כזו תתרחש.

חלוקה זו נותנת תמונה ברורה מהקצה הטוב  ביותר עד לקצה הגרוע ביותר.מקבוצת העושים למען עם  ישראל, לקבוצה העושים נגד עם ישראל שהם מבחינת  "מהרסיך"  שממך יצאו.  הגבול בין שתי קבוצות אלה הוא קבוצת האדישים, גבול האדישות, שגם בו יש  בו יותר מקורטוב לכוון "מהרסיך".

כל אחד המעיין במאמר זה והינו בעל כנות מזערית יוכל לדעת במדויק  את מיקומו, ואת ריחוקו ביחס לקצוות.

חלוקה זו מעמידה כל קבוצה על מקומה, לא יכול לבוא  בן החמישי לבוא ולטעון  אני במלותי כמעלת הבן השישי. כמו כן אלה  שמקבוצת "מהרסיך" לא יכולים לבוא ולטעון : כל מעשי הינם  למען עם ישראל.

 אחד הדברים הבולטים המאפיינים את קבוצת "מהרסיך" היא העובדה שבפועל הם לא עשו , ולא עושים שום עשיה לאומית למען עם ישראל. לא הקימו בית ולא נטעו עץ.רק פיהם מדבר נגד עם ישראל ,במקרה הגרוע נותנים יד לאויבי ישראל בדיבור. במקרה הגרוע יותר נותנים יד לאויבי ישראל במעשים.

לקבוצה זו גם שייכים:

אלה היוצרים "תרבות" במימון המדינה  ומציגים את קלונה לעיני כל, תחת הכותרת "חופש תרבותי".

אלה הגונבים מסמכים מסווגים, עוברים על חוקי בטחון המדינה ומסכנים חיי אדם. תחת הכותרות : " חיסיון המקור העיתונאי" ,"זכות הציבור לדעת" ,"חופש העיתונאות" וכו'.

אלה המפגינים יחד עם אויבי ישראל  לאורך גדר ההפרדה,אשר נכפתה עלינו על ידי אויבינו, אשר חדרו לכל פינה במדינה ופוצצו אנשים נשים וטף.

אלה  עטויי  זקנים  לבושים ב"בגדים צואים" , המתכנסים בשבת בטהרן ונותנים "יד לפושעים

  אני בעד ביקורת, אני בעד ביקורת נוקבת, אבל  היא חייבת להיות במגמת תיקון,למען עם ישראל.

 

משה רבנו אומר "ואתחנן", שמשמעותו מתנת חינם. מכאן שאפילו משה לא תולה את מבוקשו במעשיו. אם כך מי מישראל יוכל לומר : בזכות למודי ….

אמרו חז"ל שאין סומכים על הנס, אפילו קריעת ים סוף לא החלה אלא לאחר שנחשון קפץ למים, לפיכך חייבים בהשתדלות, בעשיה של ממש ואין אדם יכול  לומר: למודי זו תרומתי לעשיה.

 במציאות שבו אנו נלחמים על קיומנו הרי  זו מלחמת מצווה, כדברי הרמב"ם: ויוצא אליה גם חתן מחופתו .

אלה העוסקים רק בתורה נקראים בפי הרמב"ם "בטלנים" וזו הגדרה נכונה. הרמב"ם   מדבר על עשרה לעיר ואין כל מניעה שזה יהיה בתורנות בדומה לתורנות עבודת הכוהנים במקדש .כך שניתן יהיה ללמוד ולעשות. והבטלנים יהיו בטלני הרמב"ם ולא בטלנים של ממש.

"תורתם אומנותם"  זה מושג שאינו נכון אשר גורם לזילות המושג תורה,לפי שהתורה היא נחלת הכול וכולם חייבים לשאת בעולה וכל הזמן " והגית בו יומם ולילה" ואין היא ככלל האומנויות כנגר וכחרש, ששייך בהם  "קרדום לחפור בו".

כל העומד מהצד  ונותן לאחרים שיסתכנו ויעשו את העבודה , גם עובר על " לא תעמוד על דם רעיך ". לפיכך זה הנמצא בשלב זה בקבוצה חמישית, צריך להתחיל לעשות מעשה.  להיות עושה ואומר, לשלב תורה עם דרך ארץ "שיגיעת שניהם משכחת עוון" ושלא יהיה  כדברי משה " אחיכם יצאו למלחמה  ואתם תשבו פה? "

מעבר לכך , אי שרות צבאי  גורם  בלשון עדינה לאי אהבת ישראל בעם ישראל ,מאחר ויש קבוצות המשלמות בדם :משפחות נעדרים, משפחות שכולות ונכי מלחמות ישראל. כאשר מנגד ישנם כאלה  החיים ב"אהלה של תורה".                           צא וחשוב ! מדוע נענש ייוסף הצדיק  ולא אחיו, הרי אחיו הם אלה ששנאו אותו. עונים על כך שיוסף במעשיו גרם לכך שישנאו אותו.

 

לאור ההיסטוריה היהודית הכואבת בה  אויבנו הכו בנו.

לאור  האנטישמיות הנמצאת בעולם.

לאור זה שאנחנו מוקפים בכל כך הרבה  מדינות אוייב.

לאור כך שאנחנו נלחמים על בית האחד והיחיד שיש לנו.

אנחנו חייבים לגייס את כל הכוחות החיוביים בעם כדי להעצימו, ועל יאמר אדם יש מספיק גם בלעדי (ועוד נמוקי הבל נוספים).

אין אנחנו יכולים להרשות לעצמנו הימצאותם של "מהרסיך" המנצלים את הדמוקרטיה כדי להרוס את המדינה מבפנים.

מצד אחד יש לנהוג בהם מבחינת "את פתח לו", אך מצד שני אסור לשכוח שיש דרך נוספת "ואף אתה  הקהה את שיניו". יש להשתמש בכל דרך דמוקרטית כדי לשבר "חרצובות רשע".  בנוסף יש לפעול  בעקר בחינוך כדי שזרעי "מהרסיך" לא יצליחו לנבוט .

 

 

אופיר אוריאודות כותב המאמר:
 

אורי אופיר, יליד ישראל, נשוי ואב לשלושה סב לשבעה.,סא"ל (מיל)

מהנדס חוקר מקרא  וסופר.

מקים ומנהל מוזיאון למקרא בעיר יבנה "מקראור"

uriofir1@walla.co.il

Posted in אורי אופיר, חג יום העצמאות, כללי | Tagged , , | סגור לתגובות

מצעד ההשגים במדינת ישראל- לקראת יום העצמאת ה62

להלן מצעד ההשגים במדינת ישראל לקראת יום העצמאות ה62

 להלן הקישר כדאי לצפות בו- מדינת ישראל רשימת השגים

נלקח מאתר:

Posted in חג יום העצמאות, כללי | Tagged , , | סגור לתגובות

מדינת ישראל – ראשית צמיחת גאולתנו.

 

נכתב על ידי: מני ישי    

 

השבוע אנו חוגגים שישים ושתיים שנה להקמת מדינת ישראל, היא מדינת היהודים.

נכון, מדינתנו רחוקה מלהיות מושלמת.

פגמים בה לרוב. מנהיגות מושחתת, בירוקרטיה מסואבת, זרועות אכיפת חוק לא שוויוניות וחלשות.פער מעמדות אדיר, חסרה אחדות וסולידאריות אבל…

  זו מדינת ישראל שקמה בארץ ישראל עבור עם ישראל !

וכמה סמלי שאנו חוגגים את יום העצמאות בסמוך כל כך ליום השואה.

שכן לאותם שישה מיליונים מאחינו ואחיותינו הקדושים שנרצחו ונשרפו ועונו  באושוויץ ובשאר פתחי גיהינום  שהקימו הגרמנים, יימח שמם, לא הייתה מדינה יהודית שתגן עליהם.

לא היה להם מקום מפלט.

לא הייתה להם מדינה חזקה וחמושה  מאחוריהם שתהדוף כל פגיעה בהם.אבל, לא רק להם.

גם לקדושים שעונו ונרצחו על ידי המוסלמים , הצלבנים, היוונים והרומאים, הפרסים האשורים  ועובדי האלילים, כולם אבל כולם שונאי ישראל, וכולם באיזהו שלב בהיסטוריה עשקו ,גזלו, רמסו ,עינו ורצחו יהודים בגלל היותם יהודים.

גילויי האנטישמיות הראשונים קיימים עוד במאה הראשונה לפני הספירה, לפני יותר מאלפיים שנה! כאשר היהדות הייתה הדת המונותיאיסטית   היחידה, הרבה לפני שנולדו הנצרות והמוסלמים היה ערב רב של ברברים בתקופת "הגאהליה" [ נבערות].

איש לא אהב את היהודים, שהטיפו נגד האלילות, נגד המוסר הירוד . שהיוו דוגמא ומופת לשאר העמים.

הרבה,הרבה אחרי מתן תורה,  כיבוד ארץ ישראל, דוד המלך, הקמת בית המקדש, שלמה , נביאים ואני רוח ומעש, הרבה אחרי,  קמו מתחרים ליהדות שעכשיו טוענים לבעלות על הארץ, ארצנו הקדושה.

ואנחנו אחרי 2000 שנות גלות , 2000 שנים של סבל רדיפה וצער הצלחנו להקים לנו סוף סוף מדינה.

מדינת  היהודים!.

ראש ממשלה יהודי , נשיא יהודי, צבא יהודי משטרה יהודית.אפילו גנבים יהודים…….

ועכשיו באים צאצאיו של אותו ערב רב, ברברי, שהשתלט בכוח על ארצנו, ותובע בעלות על מה שלא שלו.

ואנחנו איבדנו את הנחישות, את ה כוח להילחם, את המוסריות ואת העקשנות היהודית.

נהפכנו לנרפים, ולמה?

תאמרו החילוניות, הנהנתנות, הפריצות ההליכה בדרכי הגויים.

נכון, אבל לא רק.

גם בקרב הציבור האמוני ישנה בעיה גדולה.

חרדים , שיונקים ישירות מעטיני עגל הזהב של המדינה אך אינם מפספסים הזדמנות להשמיצה .

אברכים, לומדי תורה שניזונים מכספם  של אחרים ועושים התורה קרדום לחפור בו.

חוסר אחדות בין השורות, חוסר תמיכה ופרגון.קנאות ולשון הרע.

איבדנו את הסולידאריות, את ההבטחה  הגדולה של "כל ישראל ערבים זה לזה".

אך עדיין לא מאוחר

רק אם נבין, שהיום , היום צריך לחול המפנה, היום חובה עלינו להתעשת , לדבוק ברוח האמונה היהודית, לצאת להילחם, להיאבק, להאמין..

רק אז נצליח כולנו , חרדים כחילוניים, ספרדים כאשכנזים, תושבי צפון ת"א וגיבורי שדרות , עולים חדשים ותושבים ותיקים. כולנו שלובי ידיים, נצליח להביא את מדינת ישראל למקום שהיא ראויה לו

מדינת היהודים

 

                    וחג עצמאות שמח

Posted in חג יום העצמאות, כללי, מני ישי | Tagged , , , | סגור לתגובות

יום העצמאות – על התרנגול בלול התרנגולות

נכתב על ידי: אורי אופיר

 

 

 

בסיוון עלה משה רבנו להר סיני לקבל  את התורה. משה לווה על ידי :אחיו אהרון, בני אהרון  נדב ואביהו  ושבעים מזקני ישראל. לאחר מכן ממשיך הכתוב לתאר "ויראו את אלוקי ישראל  ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר……ויחזו את האלוקים ויכלו וישתו".

משה יורד מהר סיני עם הלוחות השניים ביום הכפורים. מיד לאחר מכן ,יא' תשרי, מתחילה  עבודת בנית המשכן ובניסן הייתה חנוכתו. מובן שאירוע זה היה אחד האירועים המרגשים ,החשובים והמשמחים של עם ישראל ולמרבה הצער בעיצומו של אירוע זה  מתו שני בני מאהרון.

נחלקו חכמי ישראל מה היה חטאם של בני  אהרון. לפי פשוטו של מקרא חטאם היה " בהקריבם אש זרה" לא חיכו שתרד אש מהשמים , בהתלהבותם הם הביאו אש מההדיוט, שנקראת "אש זרה". יש המפרשים שהורו הלכה בפני רבם, משה. יש מפרשים שאמרו מתי זקנים אלה ימותו  ואנחנו  מובילים את העם, כלומר היתה כאן קריאה נגד ההנהגה הזקנה. יש  שלמדו מסמיכות פרשת שתויי יין ,שנכנסו כך למשכן. יש מפרשים שלא התחתנו. יש מפרשים הקושרים את סיבת מותם לאמור בהר סיני " ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו"

המראה הנבואי שראו, רב בו הנסתר על הנגלה , " לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר " תאור זה דומה למראה שראה יחזקאל הנביא שבמרכז כסא הכבוד מספיר  וה-"הקרח הנורא".המכנה המשותף לשני המראות האלה הם  הצבעים: תכלת ולבן ואכן מתברר ששני הצבעים האלה  יסודם בקדושה,  היכלו של מקום.

לגבי מיתתם של שני בני אהרון אומר הכתוב "בקרובי אקדש". לאור נפילתם של בננו המעולים מתברר שאמרה זו  ממשיכה להיות נכונה עד ימנו

אכן יש ברעיונות אלה כדי לקשור בין  הפרשיות אחרי מות קדושים לבין יום  הזכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות.

על מותם של הבנים  כתוב "וידום אהרון" כי יש דברים שגם המילים דלות מלבטא ,גבורת חייהם של הבנים ומותם ,אולי רק תקיעת שופר ,צפירה או שתיקה תוכל לבטא.

ביתי בפאתי העיר בני ברק. שכונה בגילה של המדינה,  בתים בני שתי קומות, ארבעה דיירים וחצר סביב. לאט לאט הבתים  האלה נעלמים ובמקומם צומחים בתים גדולים, שניים עשר דיירים במקום שגרו פעם ארבעה ולזה קוראים קידמה.אין לי ספק שאילו בלעם היה רואה בתים חדשים אלה, לא היה אומר "מטובו אוהליך יעקב ". לפי שבבתים החדשים חלונו של האחד מול חלונו של השני וכמעט הכול גלוי וידוע.

משמאל לביתי בניין חדש בשלבי הקמה. שם עובדים פועלים מבני דודנו. עכשיו הם בשלב כסוי חזית הבית בשיש. אומנים הם ,עבודתם  יפה ומדויקת. רק חבל שעבודתם כרוכה בהרבה רעש ואבק.

מול הבית שנבנה נמצא  גן של החינוך החרדי . עשרות זאטוטים  של בית רבן.וגננת שמספרת בלהט  על רבי עקיבא ועל  "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה" ואחר כך במילים פשוטות יותר כמה צריך להשתדל ולאהוב  כל אחד מישראל.אחר כך  עברה וסיפרה על תרנגול בלול התנגולות והילדים שהתלהבו גם השמיעו מספר פעמים קו קו ריקו .

הטלפון צלצל. נכדתי הבכורה על הקו. שלום סבא היא אמרה.אני נמצאת בהר הרצל בירושלים . אנחנו, בנות האולפנה , מניחות פרחים על הקברים של החיילים. רציתי לדעת   אם יש  בהר הרצל חיילים מצוות הטנק שלך שנהרגו ושספרת לי עליהם. הם לא קבורים שם אמרתי לה. הם קבורים בדרום ובמרכז. איזו אצילות חשבתי לעצמי. תודה לך מותק אמרתי וסיימתי את השיחה.

אני בביתי לפתע צפירה של יום הזכרון לחללי מערכות ישראל , כמו תרועת השופר קרעה את האויר.עמדתי דום ומלמלתי תפילת יזכור לזכר חברי שנפלו במערכות ישראל. חשבתי על הטלפון של נכדתי. כמה  יפה  שביום שכזה היא הולכת לשים פרח על קברם של אלה שהקריבו את חייהם כדי לנוכל אנחנו  לחיות  כאן במדינת ישראל. חשבתי גם על הגננת שלמדה על" ואהבת לרעך כמוך"

בני דודנו שבבית הנבנה שמעו את הצפירה הפסיקו לנסר את אבני השיש ועצרו כל אחד במקומו.

ובפעוטון שלא מבטלים תורה , המשיכה הגננת לספר בלהט על התרנגול בלול התרנגולות.

 

Posted in אורי אופיר, חג יום העצמאות, כללי | Tagged , , , | סגור לתגובות

שיר: ישראל מולדתי

מולדתי שלי

הציור צוייר על ידי :אהובה קליין  (c)

השיר נכתב על ידי: אהובה קליין (c)

 

את ארצי מולדתי

לעד נצורה בליבי

מקודשת בדם חללים

עלינו צוו חיים.

 

ארץ חמדה מובטחת

לעם נבחר משובחת

נעוצה בשורשי אבות

ראשך עטור מצוות.

 

פרי מאבק שרשרת דורות

לך משוררים ישוררו שירות

אומנים לכבודך יצירות

נביאים לשונם עתידות.

 

ארץ נחלי מים

מראשית עד אחרית בידי שמים

ניבטת מכל פינה

אצילה זוהרת כפנינה.

 

"ארץ זבת חלב ודבש"

עלייך יזרח אור חדש

לא תדעי עוד מכאוב וצער

הגאולה חיש ניצבת בשער.

 

Posted in אהובה קליין, חג יום העצמאות, כללי | Tagged , , , | סגור לתגובות

ספר התורה "קוממיות"

התמונה מויקיפדיה

בבית הכנסת שעל קבר דוד המלך, בהר ציון בירושלים היה ספר תורה בשם "קוממיות". ספר זה נכתב לזכר החיילים שנפלו במלחמת השחרור של ישראל, וקוראים בו בימים הקשורים לחג העצמאות ובימי אזכרה, בנוכחות הורים וקרובים של הנופלים. הממונה על הר ציון, שיזם את כתיבת הספר מספר: כתיבת ספר תורה לזכר נופלים במלחמות ישראל מנהג עתיק הוא, עוד מימיו של המלך דוד.

 

נכתב על פי יצירתו של ד"ר הרב ש"ז כהנא ז"ל

     

ומעשה שהיה כך היה:
בימי דוד המלך התנפלו פלישתים על ישראל, ודוד יצא עם גיבוריו להלחם בהם. בראש המחנה הלך ארון ברית ה' וספר התורה בתוכו והכהנים והלוויים שרו את שירו של משה: "קומה ה' ויפצו איביך, וינסו משנאיך מפניך".
וה' נתן את פלישתים ביד דוד שהכה אותם בבעל פרצים. כמה מגיבורי דוד נפלו בקרב. אך הניצחון היה גדול מאד והעם ניצל , הלוחמים מן המלחמה ערכו תפילת הודייה. וכמנהג המקובל– הוציאו את ספר התורה כדי לקרוא בפני העם מענייני היום . והנה – כמה אותיות נמחקו בספר – והספר נפסל.
והיה העם מלא צער מי זה עשה את המעשה הרע הזה ומחק את האותיות מן הספר הקדוש?
היה שם כהן אחד שגילה להם את הסוד, ואמר להם: "אל תצטערו אחי, יד איש לא הייתה בספר. הספר עצמו עשה זאת… האותיות פרחו מעצמן…".
העם הסתכל בו בתמהון: "מה פירוש הספר עשה?"
הסביר הכהן: "ס' ריבוא אותיות יש בספר התורה – כנגד ס' ריבוא נשמות מישראל שעמדו לרגלי הר סיני וקיבלו את התורה. לכל נשמה מישראל יש אות בתורה. אם פורחת חלילה נשמה מגופו של ישראל – פורחת האות שלו מן הספר. והספר כולו נפסל. אלא מה? בימים רגילים, כאשר אדם מת בזמנו – פורחת נשמתו ונכנסת לגופו של תינוק שנולד. וכך שלם תמיד מספרם של הישראלים ואינו חסר. אבל בשעת מלחמה, כאשר האויב מכה וחיילים נופלים שלא בזמנם, ונשמתם פורחת – ואין היא נכנסת לרך שנולד הרי שחסרה נשמה, והאות שכנגדה פורחת והספר נפסל".
יעץ להם הכהן לכתוב ספר חדש, וזרז אותם למהר ולעשות. והנה שבו הפלישתים לעלות למלחמה נגד ישראל, והם נקבצו בעמק רפאים.
ודוד יצא לקראתם בפעם השניה, וארון הברית וספר התורה החדש עמו, והכה את הפלישתים מגבע עד בואכה גזר.
"אף בימינו" – סיים הממונה את סיפורו – "עלו נשמותיהם של הנופלים במערכות ישראל למעלה, ואותיותיהם פרחו מספר התורה, ונפסל הספר. על כן יש להתקין ספר חדש מאותיותיהם של הנופלים. וספר זה ילך לפנינו אם יעלו עלינו אויבנו למלחמה. מכוחו של הספר ומכוחם של הנופלים שעל שמם נכתב – יבואו לנו עוז ועצמה ומסירות נפש".

להלן הקישור לפרסום המקורי: ספר התורה "קוממיות"

נלקח מאתר:

Posted in חג יום העצמאות, כללי | Tagged , , , | סגור לתגובות

ט"ו בשבט – השקד פרק ב

ז.

שהרי אף השקד: ראשון הוא להוצאת פירות, אך ראשון הוא אף לנשירתם. ראשון לכל העצים עוטה הוא את מעטהו הלבן, וראשון להם – ניצב ערום ועריה משנשרו.

"השקד הזה – משעה שיניץ עד שהוא גומר פירותיו, כ"א יום".           (קהלת רבה י"ב, ז)

ואף מטה השקד של משה, שגאל את ישראל בחיפזון ושעזר לצמיחתו המהירה של משה כמנהיגם – גרם בחיפזון דומה לדעיכתו של משה כמנהיגם; גרם בחיפזון דומה לדעיכתו של משה, לכך שלא יכניסם לארץ. ממילא, אותו השקד הוא זה שגרם לכך שנתקדשה הארץ לשעתה ולא נתקדשה לעתיד לבוא; לכך שכניסתם של ישראל אליה הייתה ארעית ולא נצחית.

"וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמַיִם".     
                                                                       (במדבר כ', יא)

ועונשו:

"יען לא האמנתם בי… – לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם".          (במדבר כ', יב)

שכח משה לרגע, שלא ביציאת מצרים החפוזה עסוקים היו, כי אם בכניסה לארץ ישראל. ארץ שאין בה מקום למַטֵּה. אך משה עם מטהו, כשעמד על פי הבאר – אצה לו דרכו. לא הספיק לתת פירותיו, להיכנס לארץ ישראל, ונגזר עליו למות במדבר. למות בשביעי באדר, כ"א יום לאחר שנתן השקד פירותיו. עם נבילת השקד, עלה אף משה השמיימה.

ח.

פתחנו בגנותו של השקד: מהיר לצמוח ומהיר לנבול. פתחנו אף בגנותו של המטה: מהיר להושיע ומהיר לחֵטְא. נסיים – בשבח. נוכיח שאף הגנות אינה אלא למראית עין. אליבא דאמת – שבח היא.

צדו האחד של השקד – מטהו של משה. נחפז בגאולת ישראל, אך בחפזונו – מביא אף לנפילתה, במי מריבה; כשם שצומח לפני כל העצים וממהר ליבול מהם, בבחינת מהיר לשמוע ומהיר לאבד. עתה נעסוק בצדה החיובי של תכונה זו, בבשורת התקווה שמשמיע השקד, המטה.

ט.

"לכן הנה ימים באים נאֻם ה', ולא יאמֵר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים: כי אם חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הִדיחם שמה…". (ירמיהו ט"ז, יד-טו)

גאולת מצרים – טפלה תהיה לגאולה העתידה. גאולה של "כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים" – טפלה היא לזו שנאמר בה: "כי לא בחִפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון" (ישעיהו נ"ב, יב). וגאולה שזרחה להם פתאום – טפילה היא לזו המנצנצת ובאה קמעה קמעה, כאיילת השחר שנראתה בבקעת ארבל, כגאולה העתידה.

י.

"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה…".       (דברים ל"ד, י)

"נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך…".   (דברים י"ח, יח)

הא כיצד? מתרצת הפסיקתא רבתי (ובעקבותיה האברבנאל בהקדמתו לירמיהו): כמשה ממש – לא קם; מעין אספקלרייתו של משה – קם, והוא ירמיהו. השוואות רבות בין משה לירמיהו. אנו לא נעסוק אלא באחת.

הקדשתו של משה – על ידי מטה השקד. כמוה – הקדשתו של ירמיהו.

"ויהי דבר ה' אלי לאמֹר – מה אתה רואה, ירמיהו? ואֹמר – מקל שקד אני רֹאה: ויאמר ה' אלי – היטבת לראות, כי שוקד אני על דברי לעשֹתו"                                                    (ירמיהו א', יא-יב)

שלא כבגאולתם של ישראל ממצרים, אין מדובר כאן על פריחתו המהירה של השקד כי אם על קמילתו המהירה. על החורבן המהיר:

"וישקֹד ה' על הרעה ויביאה עלינו".           (דניאל ט', יד)

זוהי האזהרה הפותחת את נבואת הפורענות של ירמיהו. עתידים ישראל לגמור פירותיהם באותה מהירות ובאותו חיפזון שבו צמחו. אף הפורענות באה על ישראל במקל שקד, בחיפזון.

חיפזון שבגאולת ישראל – ביארנו. חיפזון שבפורענות – מה טיבו?

יא.

שני צדדים לצמיחתו ולנבילתו המהירות של השקד. ניתן לומר: כשם שצומח ראשון לפירות, כך מאבד ראשון את פירותיו, כ"א יום לאחר שנתנן – יצא שכרו בהפסדו. כמקלו של משה, שנבל עד שלא עברו את הירדן. לאידך גיסא, יש לומר: כשם שמאבד ראשון את פירותיו, כך מצמיחן ראשון לשנה הבאה – יצא הפסדו בשכרו. וזהו מקלו של ירמיהו.

"כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ" (דברים ד', כה)

"רמז להם שיגלו ממנה לסוף תתנ"ב שנים, כמנין 'ונושנתם'. והוא הקדים והגלם לסוף תת"נ שנים, והקדים שתי שנים ל'ונושנתם', כדי שלא יתקיים בהם 'כי אבד תאבדון'. וזהו שנאמר: 'וישקוד ה' על הרעה ויביאה אלינו, כי צדיק ה' א-לוהינו'. צדקה עשה עימנו, שמיהר להביאה שתי שנים קודם זמנה".                                            
                        
(רש"י דברים ד', כה, בשם הגמרא בסנהדרין)

"כי שוקד אני על דברי לעשותו" (ירמיהו א', יב) – כך אומר ה' לירמיהו. כחפזונו של השקד לנבול – כן יפול המקדש ועמו כל יושבי הארץ בפורענות הממהרת לבוא אליהם. בחיפזון תבוא הפורענות. דוחקת לו השעה, כביכול, לבורא עולם. כי אם לא יפסיק לפרוע מהם עד שלא יבוא זמנם – יתקיים בהם ח"ו הכתוב: "כי אבוד תאבדון".

הוי אומר: מקל השקד הנחפז של הפורענות, מטהו של ירמיהו, הוא הגורם שתבוא גאולה אחריה. לשון אחרת: חפזונו של השקד ליבול – הוא הגורם לצמיחתו המהירה מחדש בעיצומו של החורף, של הקור, גם בימים שהחמה והאור מסתירים את פניהם.

מטה הפורענות ההופך למשענת הגאולה – הוא פריחתו המחודשת של השקד, שבמהרה נבל ובמהרה בימינו יפרח מחדש.

 

*

***************************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשס"ט

עורך: יקיר לווינשטיין

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:         http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:           http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

***************************************************************

*

 

Posted in בית המדרש הוורטואלי של ישיבת הר עציון | Tagged , , | סגור לתגובות

ט"ו בשבט – השקד- פרק א

 

נכתב על ידי : הרב יעקב מדן

א.

השקד, העוטה ממש בימים אלו את שלמתו הלבנה, את ה'קיטל' שלו, הוא המבשר לנו את ראש השנה הממשמש ובא, ראש השנה לאילנות. מופיע הוא כשליח ציבור ומבשר את האביב קודם זמנו.

"שעץ השקד ממהר לפרוח יותר משאר העצים".        
                                               
(רד"ק ירמיהו א', יב)

שהרי עיקר זמן פריחתם של העצים הוא חודש ניסן:

"היוצא בימי ניסן, וראה אילנות שמוציאים פרח – אומר:…".            (שו"ע או"ח רכ"ו, א)

ובמשנה ברורה שם:

"בימי ניסן. אורחא דמילתא נקט, שאז דרך הארצות החמים ללבלב האילנות".  (משנ"ב רכ"ו, א)

ואם זריז השקד ומקדים את ניסן בחודשיים ימים – לא דבר ריק הוא.

ב.

"ויאמר אליו ה' – מזה בידך? ויאמר – מטה".  (שמות ד', ב)

מני אז, הופך אותו חפץ מקרי, כביכול, שהחזיק משה בידו ברעותו את צאן יתרו, למכשיר רב עוצמה ובעל חשיבות מכרעת במהלך הגאולה. משה עושה בו את האותות לפני העם למען יאמינו בו. הוא מכה בו את פרעה ואת עמו במצרים ועל הים, ואת עמלק ברפידים. מעיון בפסוקים נראה שידו של משה האוחזת במטה – היא היד החזקה והזרוע הנטויה, שהוציא בה הקב"ה את ישראל ממצרים.

פעמים אחדות באה הזרוע הנטויה לידי ביטוי במטה משה, כבאותות (שמות ד') ובמכות הברד, הארבה והחושך; ופעמים – במטה אהרן, כבמופתים (שמות ו', י) ובמכות דם, צפרדע וכינים. אך שני מטות אלו אינם אלא מטה אחד, עיתים משמש ביד אהרן ועתים ביד משה[1].

ג.

מטה מופלא זה – במה כוחו גדול, ממה היה עשוי? כל עוד ערום הוא וחלק, אין אדם יכול לעמוד על טיבו. משהוציא פרח והציץ ציץ – נגלה סודו:

"ויהי ממחרת, ויבֹא משה אל אֹהל העדות והנה פרח מטה אהרן לבית לוי, ויֹצא פרח ויָצץ ציץ ויגמֹל שקדים".           (במדבר י"ז, כג)

הוי אומר, מקל שקד הוא.

ד.

ואכן, כשקד זה, הממהר לפרוח ולבשר לעולם את האביב עוד בטרם בא, כך מטהו של משה – אצה לו דרכו. כל הנהגתו את עם ישראל – בחיפזון, במהירות, שלא כדרך הטבע. הנהגה של נס. והרי כל מהותו של הנס היא הדילוג על שלבי הביניים, הקפיצה על פני לוח הזמנים, על פני תורת ההתפתחות הטבעית.

במהלכו ראה העולם התמוטטותן של אומות גדולות כמצרים,  ואף התפוררותן של גדולות ממנה. מה נשאר לעולם מממלכות גדולות כממלכת החיתים, אשור, פרס או רומי, שכל אחת מהן שלטה בכיפה בעולם? ידע עולמנו אף על מאבקי שחרור של עמים, על מלחמות לעצמאות. הצד השווה שבכולם – שהיו אלו תהליכים של עשרות ואף של מאות שנים. גאולת מצרים – שונה מהן לחלוטין. התמוטטותה של מצרים הייתה כה מהירה, כה חדה; התמוטטות שלא באה אחריה תקומה במשך מאות שנים, והכל – תוך שנה אחת!

לאידך גיסא – תקומתם של ישראל. עבדים בני עבדים, נעדרי כל תרבות עצמית, הפכו בזמן כה קצר לנושאי דגל האמונה בא-ל אחד בעולם, שאין לו דמות הגוף ושאינו גוף; לנושאי דברה של תורת חרות האדם, נושאי בשורת השוויון, אהבת הגר ושאר ערכים נאצלים שלא ידעם העולם. לימים, הפכו אלו את תרבותם וערכיהם. בחמישים יום הפך עם השטוף במ"ט שערי טומאת מצרים לראוי להשראת שכינה עליו.

מהפכה כזו – אין לה אח ורע בדברי ימי עולם. תהליכי החרות שבעולם, השינויים בתפיסה הדתית והחברתית של האנושות – תהליכים טבעיים ומתמשכים הם. ההיסטוריה – לא אצה לה דרכה. ראשונה לחירויות האדם – החרות הדתית, הרוחנית, המדינית והחברתית שביציאת מצרים; והיא עצמה – בבת אחת ובמלוא קומתה. בחיפזון. לשם כך היה צורך במהלך ניסי. בהנהגה של מַטֵּה, של מקל השקד.

וכך אף במהלך הטבע הדומם. יודע הים עתות גאות ושפל. במהלכו הטבעי של העולם נתגלו קרקעיות ימים והפכו ליבשות; הוצפו יבשות והפכו לימים. קריעת ים בבת אחת, ושטיפתו מיד אחר כך את היבשת שיצר ללא סימנים מוקדמים – בקריעת ים סוף בלבד. ואף אלו – מכוחו של מקל השקד הן. מטהו של משה.

"…שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עֹני, כי בחִפזון יצאת מארץ מצרים…". (דברים ט"ז, ג)

"פסח זה שאנו אוכלים על שום מה? על שום שפסח ה'" (מתוך ההגדה של פסח). גאולה של פסיחה, של קפיצה, של דילוג.

ה.

חיפזון זה, על שום מה? מדוע היה צורך לצמצם את גלות מצרים מארבע מאות שנה למאתיים ועשר? מדוע לא יכלה הגאולה להיעשות ללא המטה, במהלך הטבעי והרגיל שטבע הקב"ה בעולמו?

"…ויקרא אליו א-לוהים מתוך הסנה, ויאמר – משה משה…".  (שמות ג', ד)

"למה כן? משל לאדם שנתון עליו משאוי גדול, וקורא: פלוני פלוני קרובי, פרוק מעלי משאוי זה".   (שמות רבה ב')

יחיד מבין בעלי השמות הכפולים נזכר משה בלא הפסק בין השמות (כגון: "אברהם | אברהם"). כביכול, דחקה לו השעה לרבש"ע. כביכול, כבד עליו משא זה של גלותם של ישראל. הקריאה אל משה – קריאה מהירה היא, ואף הגאולה חייבת לבוא במהירות. לפרוק, כביכול, את המשא מעל ריבונו של עולם.

"מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? לפי שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם". (מתוך ההגדה של פסח)

ופירשו מעמיקים, שהיו ישראל בגלות מצרים שקועים במ"ט שערי טומאה. עוד רגע קט, ח"ו, והיו שוקעים בשער אחרון, שער הנ', שער שאין ממנו עוד יציאה לעולם של קדושה ושל תורה. עד שלא החמיץ בצקם, עד שלא שקעו לגמרי בקליפת מצרים, בחמץ – נגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם.

"ואכלתם אותו בחִפזון, פסח הוא לה'".    (שמות י"ב, יא)

היה צורך בהתערבות מיוחדת משמיים, התערבות ניסית ע"י מטה, בפריחה מוקדמת מזמנה כפריחת השקד, כדי למנוע את טמיעתם המוחלטת של ישראל בגלות מצרים; את קריסתם תחת עול השעבוד הקשה, הרוחני והגשמי.

ו.

אלא, שלחיפזון יש מחיר. גאולה הצומחת כה מהר, שלא כדרך הטבע, בפסיחה על שלבי הביניים ובלא מאמץ – עלולה ליבול ולקמול במהירות דומה. כמוה כקיקיון, שבן לילה היה ובן לילה אבד. דרכו של עולם היא: דבר הבא במתינות, שלא כדרך נס – אחיזתו בעולם יציבה יותר. עַם שהספיקו לו חמישים יום לצאת מטומאת מצרים למעמד הר סיני – די לו בארבעים להידרדר בחזרה למעשה העגל.

רק עם שיציאתו לחרות הייתה כה פתאומית, בלא נקיפת אצבע מצדו – יכול היה להירתע לפתע כאיש אחד ממבחן ההתמודדות שעמד להִכפות עליו משייכנס לארץ אבותיו. ארץ זו – ארצם של אברהם, יצחק ויעקב היא. הם, האבות, חיו בה בהשגחה טבעית ונסתרת. בזיעת

[1]   השווה בעיקר שמות ז', יט ל-י"ז, ה. וע"ע יחזקאל ל"ז, יז.

 

 

בית המדרש הוירטואלי (V.B.M) שליד ישיבת הר עציון

שיחות על פרשיות השבוע מאת ראשי הישיבה

www.etzion.org.il/vbm

Posted in בית המדרש הוורטואלי של ישיבת הר עציון, חג לאילנות ט"ו בשבט, כללי | Tagged , , , | סגור לתגובות

האם האשה כ´עץ השדה´?

נכתב על ידי: שרהל´ה אורן

בצמחים הם הבינו. חז"ל השתמשו בהכרותם עם הטבע כדי לאפיין את הדמויות ואת הלקח המוסרי והערכי של האירועים. שבט בנימין נקשר לשקמה, אסתר היא הדסה – להדס ובנות צלפחד – לצלף…

 

2009-02-03 

לבני ישראל היו קשרים נפשיים אמיצים לגרמי הטבע בארץ, בין השאר בלט יחסם לצמחים. הם תפסו את הצמחים כאחדות של חומר ורוח, עצמת הרגש והדמיון הובילה אותם לראות בצמחים גם סמל ומשל. ד"ר אפרים וחנה הראובני, הוריו של נגה הראובני, מייסד 'נאות קדומים'[1] הקדישו את חייהם לחקר צמחי ישראל לאור המקורות היהודיים. על צמחים ואנשים ועל יחסם המיוחד של בני ישראל לצמחים לאורך הדורות, על היבטים רעיוניים ומוסריים שהצמחים מספרים ועוד… ניתן לראות, להרגיש ולחוות בנאות קדומים. 

הפעם נספר על שלושה צמחים ועל שתי נשים:

על אסתר המלכה, השקמה וההדס:
ספר שופטים מסתיים בסיפור מזעזע אודות 'פילגש בגבעה', סיפור המהווה אולי שיא בהצגת האשה ככלי בידי הגברים: "הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ אוֹצִיאָה נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם וַעֲשׂוּ לָהֶם הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם" (שופטים י"ט כ"ד). הכעס הגורף על שבט בנימין, שבשטחו התבצע הפשע, הוליד חרם אשר אסר להתחתן עם שבט זה: "וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה" (שופטים כ"א א)

השבועה מלווה בעצב אמיתי על כליון שבט מישראל: "וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ בְּכִי גָדוֹל: וַיֹּאמְרוּ לָמָה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָיְתָה זֹאת בְּיִשְׂרָאֵל לְהִפָּקֵד הַיּוֹם מִיִּשְׂרָאֵל שֵׁבֶט אֶחָד" (שופטים כ"א ב- ג). במהרה נמצא גם הפתרון לחידוש הזיווגים: "וַיְצַוּוּ אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים: וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן"[2] (שופטים כא כ-כ"א) בדרך מקורית זו ניצל שבט בישראל, השתקם וממנו נבחר לימים, המלך הראשון- שאול.

חז"ל רואים בנבואת נחמה של ישעיהו, רמז להשתקמות שבט בנימין: "וּבָנוּ בָתִּים וְיָשָׁבוּ; וְנָטְעוּ כְרָמִים וְאָכְלוּ פִּרְיָם. לֹא יִבְנוּ וְאַחֵר יֵשֵׁב לֹא יִטְּעוּ וְאַחֵר יֹאכֵל: כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי" (ישעיהו ס"ה כ"א-כ"ב). ומסבירים את הפסוק "כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי" בעזרת השקמה, עץ הלקוח מנוף החולות והשפלה הקדום: "כימי העץ ימי עמי – כשקמה הזאת שהיא עושה בארץ…" (בראשית רבה י"ב ו').

השקמה, עץ כלכלי נפוץ בימי דוד המלך, זכה יחד עם הזית לשר מיוחד שפיקח על כריתה מבוקרת: "וְעַל הַזֵּיתִים וְהַשִּׁקְמִים אֲשֶׁר בַּשְּׁפֵלָה בַּעַל חָנָן הַגְּדֵרִי …" (דברי הימים א כז כ"ח).

השקמה, עץ המאפיין בתי גידול חוליים, חשוף לסכנה כפולה; חולות נודדים אשר יכסוהו וימנעו מעליו חשיפה חיונית לקרני השמש, או רוחות אשר ישאו את החולות ויחשפו את שורשיו לשמש הקופחת. שני מצבים אלו עלולים להביא את העץ לגווע, אולם לא כך יקרה לשקמה, אשר כשמה כן היא; יש בה כושר השתקמות בלתי רגיל, המביא את השקמה להעמיק שורשים ולהעלות ענף חדש, רענן ומבטיח. בלשון גוזמא ואולי לא, מדווחים חז"ל על השרדות השקמה גם לאחר שש מאות שנה,[3] "כימי העץ ימי עמי – כשקמה הזאת שהיא עושה בארץ שש מאות שנה" (בראשית רבה י"ב ו'). כמה דורות לאחר הכתרת שאול, יוצאת משבט בנימין נערה: "…הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר….וְהַנַּעֲרָה יְפַת-תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת"[4]

שמה העברי הדסה- הדס, משתלב היטב בתכונת ההשתקמות של השקמה המוזכרת בסיפור הישרדותו של שבט בנימין. יש להדס חיוניות ייחודית הבאה לידי ביטוי במראה העבות והעשיר, יכולת עמידה לאורך זמן בתנאי יובש, ובסגולה יוצאת דופן להשתקם ולהתחדש לאחר שריפה או כריתה רצינית. בזכות צימוח שלושה עלים במקום שניים הגדלים באופן שגרתי. שלושת עלים אלו מעניקים להדס את ההכשר להקרא 'הדס משולש'. צמיחה משופעת זו באה כמובן לפצות על האובדן שנוצר, בבחינת: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" (שמות א י"ב). תכונה בולטת זו של יצר חיים והצלחה, הפכה את ההדס לסמל אצל עדות רבות לברכה ולמזל בנישואין, עם היוולד תינוק או בהיפתח עסק חדש.

בין אם קבלה אסתר עזרה חיצונית כדברי המדרש: "אמר רבי יוחנן: "שלשה מלאכי השרת נזדמנו לה באותה שעה: אחד שהגביה צווארה, ואחד שמשך חוט של חסד עליה, ואחד שמתח את השרביט" (בבלי, מגילה טו ע"ב). אין ספק שאסתר סומכת על עצמה: "וּבְהַגִּיעַ תֹּר-אֶסְתֵּר… לָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ לֹא בִקְשָׁה דָּבָר" (אסתר ב ט"ו). בטבעיות, בחכמה נשית ובכושר הישרדות, מצליחה 'הדסה' ליצור מהפכים שגרמו למפנה מוחלט בגזרת המלך החתומה בטבעתו. ובזכותה המשיך עם ישראל להוציא ענף כשקמה ולהשלים את עליו כהדס.

על חמש אחיות וצמח צלף[5]:
הפעם סיפורנו מתחיל אי שם במדבר, מעט לאחר שבני ישראל קבלו על עצמם תורה ומצוות. רבים מאירועי היום- יום הפכו מכאן ואילך לתקדים. כזו היתה הפעם הראשונה בה חוללה השבת "וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.. וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת …" (במדבר ט"ו ל"ב) . כמה פרקים אחר כך אנו עדים לשיחה מיוחדת של חמש אחיות, שגילן נע קרוב לודאי בין אחת עשרה לשמונה עשרה, (שהרי עדיין לא נשאו), והן בתעוזה שאינה תואמת את רוח מעמד הנשים בעת ההיא, שוטחות טענה בפני משה: "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד… מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה: וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה … לֵאמֹר: אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ: לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ…" (במד' כ"ז א). לפנינו אם כן, תקדים נוסף; מה יעלה בגורל נחלת אבי משפחה אשר רק בנות לו? הקדוש ברוך הוא מגיב על ידי פסק לדורות: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם…וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ" (במדבר כז ו-ח). רבי עקיבא, שהתחיל את דרכו כרועה ותמונות הנדודים במדבר קרובות לנפשו טוען: " מקושש זה צלפחד… דברי רבי עקיבא" (בבלי שבת צו ע"ב). דורות לאחר רבי עקיבא מחזק את הרעיון החיד"א[6], ומביא ספור על חסיד שחי בארץ ישראל וגילה בשבת פִּרצה בגדר המקיפה את שדהו, ונמנע מלתקן ולחלל את השבת. המקובל חיד"א, רואה באותו חסיד תיקון ל'איש' מן המדבר ולחטאו: "והחסיד הזה היה צלפחד שחילל שבת והוא היה המקושש. ונתקן על ידי החסיד הזה, שבא לידי ניסיון ונתגבר על יצרו ושמר את השבת. ומקודם מת על חילול שבת, ועל ידי זה היתה לו פרנסתו, שלא יהא עני חשוב כמת. ואילן צלף רמוז בשמו – צלף חד. והמבין יבין" (דב"ש לפי" של החיד"א).

הצלף, צמח מצוי בארץ ישראל כמעט בכל מחוזותיה, צמח המסמל הסתפקות במועט ויכולת לעלות ולצמוח בתנאים קשים כגון, סלעים, קירות, מדבר ואדמות מלוחות. כל ניסיון לפגוע בצמח, כגון להרעילו, לעוקרו או לשורפו יתקל בתגובת השתקמות יוצאת דופן. על כן זכה הצלף להיכלל ברשימה ייחודית של  עזים למיניהם, כפי שמונה ריש לקיש:

"שלשה עזין הן: ישראל באומות כלב בחיות תרנגול בעופות ויש אומרים אף עז בבהמה דקה ויש אומרים אף צלף באילנות" (בבלי, ביצה כ"ה ע"ב). כושר ההישרדות וההסתפקות במועט של הצלף אשר מלווה את בני ישראל מן המדבר, מעלה  על נס את עזותן של בנות צלופחד, רבי נתן מוסיף רעיון חשוב על אופיין של חמש אחיות אלו, אשר על אף גילן הצעיר, מעמדן הנמוך כנשים, ועל אף התנאים והמצב הלא ברור במדבר, השכילו להביט קדימה, אל העתיד ולראות עצמן בעלות משפחה, בעלות רכוש וחזָקה בארץ המובטחת. יכולתן זו באה בניגוד גמור לגברים במדבר, שבחולשתם יכלו לראות רק את ההווה ולהתלונן עליו שוב ושוב: "רבי נתן אומר: יפה כוח נשים מכוח אנשים. אנשים אומרים: "נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר י"ד ד) ונשים אומרות "תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ" (במדבר כ"ז ד)" (ספרי פנחס קל"ג).

שרהל'ה אורן, מדריכה בכירה בנאות קדומים, חוקרת את משנתם של הראובנים על שני דורותיהם,  במסגרת עבודת מחקר לתואר שלישי באוניברסיטת בר אילן.

הביאה: דינה ספראי – האחראית על  מדור חגים ומועדים

         


[1]  'השמורה הלאומית של טבע הארץ במקורות ישראל' ליד חורשות בן שמן.

[2] זה המקור לחג המחולות בכרמים – חג האהבה הנחוג בט"ו באב.

[3] רמז לבני בנימין ששרדו לאחר המלחמה בשבטי ישראל.

[4] מרדכי, דודהּ ומאמצה "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה; וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן-שִׁמְעִי בֶּן-קִישׁ אִישׁ יְמִינִי"(אסתר ב ה).

[5]  הראובנים ציינו  רשימה ארוכה של אנשים אשר נקראו אחר שמות צמחים, כזה היה "…ְחָנוּן בֶּן-צָלָף" (נחמיה ג ל ) בדור שיבת ציון.

[6] חיים יוסף דויד אזולאי (1724 – 1806) – רב ומקובל שחי בארץ

להלן הקישור לכתבה המלאה: האם האשה  כעץ  השדה

 נלקח מאתר:

Posted in חג לאילנות ט"ו בשבט, כללי | Tagged , , | סגור לתגובות

שבעת המינים- מה הם מסמלים

 

החיטה מסמלת את הדעת, השעורה את החומר, הגפן את השמחה והתאנים את ההתמדה. לרגל ט"ו בשבט הרב שמואל שפירא, ואשתו נאוה, נותנים סימנים בשבעת המינים

נכתב על ידי: הרב שמואל ונאוה שפירא

להלן הקישור לכתבה המלאה על שבעת המינים: יש ללחוץ כאן ולקרא על משמעות שבעת המינים

נלקח מאתר:

Posted in חג לאילנות ט"ו בשבט, כללי | Tagged , , , | סגור לתגובות

ט"ו בשבט -כי האדם עץ השדה

התורה משווה את האדם לעץ. שורשים, ענפים, עלים. מה הקשר?

התמונה מויקיפדיה

נכתב על ידי: הרב : הרב שרגא סימונס

 

עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג', 18)

כולנו זוכרים את חוויות הילדות הקשורות בט"ו בשבט. בדרך כלל, היינו מקבלים שקית קטנה עם צימוקים, תמרים וחרוב תוך הרצאה על פועלה של קק"ל ועל החשיבות של נטיעת עצים בארץ ישראל. זה היה ט"ו בשבט. אך מובן, שלחג זה משמעות עמוקה הרבה יותר!

אל המקורות

מקורו של ט"ו בשבט מצוי במשפט הפתיחה של התלמוד: "בית הלל מלמד כי ט"ו בשבט הינו ראש השנה לאילנות".

מהי משמעות הדבר, "ראש השנה לאילנות"? האם כל עצי האורן והארז מתאספים בצוותא, וטובלים תפוח בדבש?

על פי ההלכה, פרי שפרח לפני ט"ו בשבט, לא יכול לשמש כמעשר עבור פרי שפרח לאחר מכן.

כמובן שלא. ט"ו בשבט, מבחינה טכנית, הוא היום בו מפסיקים העצים לקלוט את המים מהאדמה ובמקום זאת, ניזונים מלשדם שלהם. על פי ההלכה, פרי שפרח לפני ט"ו בשבט, לא יכול לשמש כמעשר עבור פרי שפרח לאחר מכן.

מדוע זה רלוונטי לנו, במאה ה-21?

במקומות רבים משווה התורה את האדם לעץ:

  • "כי האדם עץ השדה" (דברים כ, 19).

  • "כימי העץ ימי עמי" (ישעיהו ס"ה, 22).

  • "כעץ שתול על פלגי מים" (ירמיהו י"ז, 8).

מדוע משול האדם לעץ?

עץ זקוק לארבעת היסודות: אדמה, מים, אוויר ואש (שמש), כדי להתקיים. בני אדם בדומה, זקוקים לאותם ארבעה יסודות. הבה נבחן אותם, בזה אחר זה:

אדמה

יש לנטוע את שתיל העץ באדמה, בצורה יציבה. האדמה מספקת מזון לצמח וגם מקום להתפתחות השורשים. הדבר נכון גם לגבי בני האדם. מסביר התלמוד:

האדם יכול להיראות כמצליחן כלפי חוץ, "צמרתו מלאה" ויש לו בית יפה ומכונית מפוארת. אך אם שורשיו דלים, החיים מזמנים לו אתגרים שהוא אינו מסוגל להתמודד איתם. "רוח חזקה יכולה להפוך עץ על שורשיו". האדם לבדו עלול לנטות עם כל משב רוח אופנתי ונטייה זו עלולה להביא לאובדנו.

אך אם אדם, בלי קשר לעושרו ולמעמדו, קשור לקהילה ומחובר לשורשיו, גם הרוחות החזקות ביותר שינשבו, לא יצליחו להזיזו ממקומו.

בני אדם זקוקים לבסיס יציב, שיכול לספק להם ערכים ומוסר ולתמוך בהם בצמיחתם.

בני אדם זקוקים לבסיס יציב, שיכול לספק להם ערכים ומוסר ולתמוך בהם בצמיחתם. בעולם עמוס גישות שליליות לעייפה, אנו זקוקים לחוף מבטחים, אליו נוכל לחזור ולשאוב כוחות חדשים. קהילה מספקת מגן בלתי חדיר, בית, בו אנו יכולים להיות עצמנו, בו מותר לנו לטעות ועדיין יקבלו אותנו, יאהבו ויטפחו אותנו.

מים

מי גשמים נספגים באדמה ובאמצעות מערכת מסועפת של שורשים, מגיעים אל גזע העץ, ענפיו ועליו. ללא מים יתייבש העץ וימות.

התורה משולה למים וכדברי משה רבנו: "תיִזל כטל אמרתי" (דברים ל"ב, 2). הן הגשם והן התורה יורדים מהשמיים ומרווים את הצמאים. התורה זורמת מה' אל עם ישראל בכל דור ודור. התורה מעניקה כוח וחיות לרוח האנושית. החיים בדרך התורה, פורחים ומניבים חוכמה ומעשים טובים.

ללא מים, אדם מתייבש ומאבד כיוון, עד כדי כך, שלעתים אינו מסוגל להכיר עוד את אביו מולידו. בדומה, ללא התורה מאבד אדם את הכיוון, עד כדי כך שאינו מזהה את אביו שבשמיים, הקדוש ברוך הוא.

אוויר

עץ זקוק לאוויר כדי להתקיים. האוויר מכיל חמצן, שהעץ זקוק לו לנשימה ודו תחמוצת הפחמן לתהליך הפוטוסינתזה. באטמוספירה בלתי מאוזנת, העץ ייחנק וימות.

התורה קובעת, כי ה' יצר את האדם באופן דומה – "ויפח באפו נשמת חיים" (בראשית ב', 7). המלה העברית "נשימה" דומה מאוד למלה העברית "נשמה". כוחנו הרוחני מגיע, בצורה מטפורית דרך האוויר והנשימה.

חוש הריח, הוא הרוחני ביותר מבין כל החושים, הוא זה שקשור לחומר פחות מכולם.

אנו משתמשים בחושי הטעם, המישוש והראיה כדי לקלוט חומר גשמי (אפילו "שמיעה" כרוכה בקליטת גלי קול). אך חוש הריח, הוא הרוחני ביותר מבין כל החושים, הוא זה שקשור לחומר פחות מכולם.

כדברי התלמוד:

בבית המקדש, מנחת הקטורת (מסמלת את חוש הריח) הייתה כה חשובה, שהוקרבה רק פעם בשנה, ביום כיפור, בקודש הקודשים. התלמוד (סנהדרין צ"ג א) מספר לנו, כי כאשר יבוא המשיח הוא "יריח וישפוט", כלומר הוא ייעזר בחושיו הרוחניים כדי לקבוע את אמיתותם של אירועים מורכבים.

אש

עץ זקוק גם לאש – אור שמש – כדי להתקיים. אנרגיית האור הנקלטת, מפעילה את תהליך הפוטוסינתזה, תגובה כימית החיונית לצמיחת העץ.

בני אדם, גם הם זקוקים לאש – לחום, על מנת להתקיים.

בני אדם, גם הם זקוקים לאש – לחום, על מנת להתקיים. זהו חום הידידות של המשפחה והקהילה. אנשים קולטים אנרגיה מחברים, עמיתים, בני משפחה, שכנים ושותפים והופכים אותה לזהות ולפעולות. כל המצוות והטקסים של היהדות, קשורים קשר הדוק למשפחה ולקהילה, החל מחגיגת הלידה, דרך בר מצווה, נישואין, חינוך ואפילו מוות.

את כוחה של הקהילה ממחיש לנו סיפור תלמודי זה:

איש זקן נטע עץ. עבר לידו איש צעיר ושאל: "מה אתה נוטע"?

"עץ חרוב", ענה הזקן.

"שוטה זקן", אמר הצעיר. "אינך יודע שנדרשות שבעים שנה כדי שעץ החרוב ייתן פרי?!"

"זה בסדר", ענה הזקן, "כשם שאחרים נטעו בשבילי, כך אני נוטע לדורות הבאים".

זמן לצמוח

השנה בט"ו בשבט, כשתכרסמו את תרמיל החרוב, שאלו את עצמכם:

האם אני מקבל/ת את המזון והמרחב הרוחני לו אני זקוק/ה כדי לצמוח, או שאולי העץ שלי עמוס לעייפה באינפורמציה מיותרת ובחומרנות?

האם אני חלק מקהילה יהודית חזקה, המספקת חום וסביבה מזינה? או שאולי אני דמות אנונימית ביקום אורבני ואינטרנטי?

ולא פחות חשוב, האם אני צופה קדימה ויודע/ת שהענקתי בסיס הולם "לצמחיה" עבור הדורות הבאים?

 

להלן הקישור לפרסום המקורי: כי האדם עץ השדה

נלקח מאתר:

Posted in חג לאילנות ט"ו בשבט, כללי | Tagged , , , | סגור לתגובות

ט"ו בשבט: חגיגה של פירות יבשים

מתכונים ודברים נוספים מה"ביסלי" וה"במבה" של הטבע!

התמונה מויקיפדיה

נכתב על ידי: יערה הולצמן-ביסמוט

אנו מכירים אותם מסיפורי המקרא – שרשראות הדבלים המתוקות, סלי החרובים והתמרים שאבותינו ניזונו מהם, כשהיום מצטרפים אליהם הפפאיה והאננס. אפשר לזלול אותם כפי שהם, (זהירות מאות קלוריות!) לשדרג כל תבשיל או מיני מאפה, לתת לילדים במקום חטיפים ואפילו לרקוח מרקחות טיפוח ומרפא.

פירות יבשים – "הביסלי" וה"במבה" של הטבע.

כיצד להכין פירות יבשים

אם חשקה נפשכם לייבש בעצמכם פירות לקראת ט"ו בשבט, אתם מוזמנים להיעזר במתכון הבא. (בכל מקרה, אם תתייאשו, תמיד תוכלו לרוץ לפיצוחיה הקרובה!)

החומרים:
3 תפוחים קלופים, מנוקים מליבתם וחתוכים לטבעות.
3 אגסים קלופים, מנוקים מליבתם וחתוכים לטבעות.
1 ק"ג משמשים טריים רחוצים, חצויים ומגולענים.
1 כף מלח
1 ליטר מים

אופן ההכנה:
מכינים תמיסת מי מלח ע"י ערבוב 1 כף מלח עם 1 ליטר מים.

משרים את הפירות החתוכים בתמיסה למשך 5 דקות.

מוציאים את הפירות ומיבשים בעזרת מגבת.

מפזרים את הפירות על גבי נייר אפיה בתבניות.

מחממים את התנור לחום נמוך מאד ומכניסים את התבניות למשך 6-8 שעות.

דלת התנור צריכה להישאר פתוחה.

מוציאים את התבניות מהתנור ומצננים אותן למשך עוד 12 שעות באוויר החופשי.

מאחסנים את הפירות בצנצנות, במקום יבש.

חטיף אנרגיה מפירות יבשים

לכל מקרה של מצוקת רעב פתאומית, בבית או מחוצה לו, כשלא רוצים להיכנע ולאכול איזה "ג'אנק פוד", חתיכה מהחטיף הזה תעשה את העבודה.

החומרים:
1 חבילה תמרים לחים מגולענים
100 גרם שקדים
100 גרם אגוזים

אופן ההכנה:
מרסקים היטב את כל החומרים יחד.

מניחים את העיסה על נייר פרגמנט, מגלגלים ומכניסים לתא ההקפאה.

לאחר 24 שעות מוציאים מהמקרר ופורסים לפרוסות.

*ניתן להמשיך ולשמור בהקפאה, עד לשימוש.

תאנים בגבינת עזים ורוטב ויניגרד על בסיס בלסמי

מתכון יאפי, מדהים בטעמו ומרשים במיוחד!

החומרים:
4 תאנים
1/3 חבילה גבינת עזים
1/2 שן שום מרוסקת
חלמון של ביצה
2 כפות שמן זית
2 כפות חומץ בלסמי
1/3 כפית חרדל
1/3 כפית סוכר
10 שקדים קלופים וקצוצים

 אופן ההכנה:
טורפים את הגבינה עם חלמון הביצה ועם חצי שן השום המרוסקת.

חותכים כל תאנה ל-4 חלקים מבלי להפריד ביניהם.

בודקים אם התאנה לא נגועה בתולעים.

שמים על כל תאנה תערובת של הגבינה  ומניחים בצד.

מכניסים את השמן, החומץ, החרדל והסוכר לצנצנת ומנערים היטב.

שופכים על כל תאנה כף מהתערובת.

מטגנים את השקדים במעט חמאה ומפזרים על התאנים את השקדים המטוגנים.

עוף בתנור עם פירות יבשים

בעיקרון, הפירות היבשים הולכים מצוין עם כל התבשילים הבשריים. ניתן לגוון ולשנות כיד הדמיון הטובה, כשהתוצאה תמיד מרהיבה ביופייה ומפתיעה בטעמה.

החומרים:
1 בצל גדול, מקולף וקצוץ
עוף שלם, שטוף ומנוקה
½ כוס שזיפים מיובשים
½ כוס משמש מיובש
½ כוס צימוקים
½ כוס מיץ תפוזים

אופן ההכנה:
בקערה נפרדת משרים את השזיפים, המשמש והצימוקים במיץ התפוזים, למשך כשעה.

במחבת רחבה, מטגנים את הבצל עד להזהבה.

מוסיפים את העוף בשלמותו ומשחימים אותו מכל צדדיו.

מניחים בתבנית את העוף המושחם, הבצל, הפירות והמיץ.

מכניסים לתנור למשך כשעה ואופים בחום בינוני.

ממתק צימוקים

הממתק הזה מוגש בדרך כלל בחגיגות המימונה, אבל לחובבי המתוקים שבינינו, הוא יתאים מאד גם בט"ו בשבט.

החומרים:
6 כוסות צימוקים שחורים ובהירים מעורבים
¼ 1 כוסות סוכר
1 כוס אגוזי פקאן קלויים וקצוצים גס
1 כוס שקדים עם קליפה, קלויים וקצוצים גס
מיץ מחצי לימון
2 כפות ליקר תפוזים
½ כוס שמן
1כוס אגוזים ושקדים קלויים וקצוצים לקישוט
מים להשריית הצימוקים

אופן ההכנה:
שוטפים את הצימוקים ובודקים מתולעים.

מניחים להשריה במים למשך שעתיים אחר כך, מסננים ומייבשים.

מחממים את השמן במחבת ומטגנים את הצימוקים.

לאחר שהצימוקים הוזהבו, מוסיפים את הסוכר ומבשלים על אש קטנה תוך בחישה מתמדת, עד להמסת הסוכר.(זהירות, לא לשרוף!)

כשהסוכר נמס, מוסיפים את השקדים והאגוזים הקצוצים ומערבבים.

מוסיפים את מיץ הלימון וממשיכים לבשל על אש קטנה, עם מבודד מתחת, למשך כ-15- 20 דקות.

מכבים את האש ומצננים.

בנפרד, מכינים מנג'טים ומפזרים בתחתיתם תערובת אגוזים ושקדים קצוצים.

על גבי האגוזים והשקדים שופכים מתערובת הצימוקים והסוכר.

מקשטים מלמעלה עם אגוזים ושקדים קצוצים נוספים.

מצננים ואוכלים.

*כדאי להכין כמות גדולה ולצרף למשלוחי המנות בפורים!

בצקיות תאנים ואגוזים – מתכון חלבי

לא כל-כך פשוט להכין ומדי פשוט לחסל את התבנית. מ-ש-ה-ו!!!

החומרים:
400 גרם קמח
150 גרם סוכר
3/4 חבילה חמאה, חתוכה לקוביות קטנות
3 ביצים + ביצה אחת מופרדת
קורט מלח

המילוי:
300 גרם תאנים מיובשות
150 גרם אגוזי מלך טחונים
150 גרם שקדים קלויים וטחונים
100 גרם צימוקים ללא גרעינים
200 גרם ריבה כלשהי
קליפות דקות מ-3 תפוזים
1/2 כפית ציפורן טחונה
כפית אחת קינמון

אופן ההכנה:
מערבבים את הקמח הסוכר. מוסיפים את החמאה חתוכה לקוביות קטנות, 2 ביצים + עוד חלמון אחד של ביצה ומלח ומערבבים בידיים עד שהחמאה נמסה לגמרי ונוצר בצק חלק.

יוצרים מהבצק כדור ומניחים לעמוד במקום קריר כשעה.

מבשלים את התאנים במים רותחים במשך 10 דקות, מסננים את המים וחותכים. מערבבים את התאנים עם שאר חומרי המילוי.

יוצרים מן הבצק עלה בעובי של כ-חצי סנטימטר, קורצים עיגולים בקוטר 10 ס"מ.

מניחים כמות קטנה של המילוי במרכז העלה ומקפלים קיפול אחד, ליצירת חצי ירח.

מרטיבים מעט את השוליים בחלבון של הביצה הנותרת ומהדקים בחוזקה.

חורצים חריצים על הבצקיות ומניחים בתבנית אפייה משומנת.

מורחים על הבצקיות את חלבון הביצה ואופים בחום של 200 מעלות במשך 25-30 דקות, עד שהבצקיות מזהיבות.

עוגה מקמח חרובים

בנוסף לטעם המיוחד של קמח החרובים, הוא מוסיף לעוגה גם בריאות!

החומרים:
½ ק"ג קמח רגיל
1 חבילה מרגרינה
1כוס סוכר חום
200 גר' קמח חרובים
1כוס מים
שמן לשימון התבנית

אופן ההכנה:
מניחים את המרגרינה בסיר וממיסים על אש קטנה.

מוסיפים את הסוכר וממשיכים בבישול עד להמסה ומכבים את האש.

מוסיפים את קמח החרובים ומערבבים, עד לקבלת עיסה חלקה.

מוסיפים את הקמח הרגיל ואת המים לסירוגין וממשיכים לערבב עד לקבלת תערובת אחידה.

שופכים את התערובת לתוך תבנית משומנת מראש ואופים בחום בינוני כ-45 דקות.

*ניתן להוסיף לתערובת משמשים קצוצים, אגוזים, צימוקים ותאנים.

עוגת תמרים ושיבולת שועל

עוגה מיוחדת ועשירה בטעמה וגם… בריאה!

החומרים:
1 חבילת תמרים מגולענים ושטופים
1/3 2 כוסות קמח מלא
2 כפיות אבקת אפיה
300 גרם מרגרינה
½ 1 כוסות סוכר חום
200 גרם שיבולת שועל

אופן ההכנה:
מבשלים את התמרים כאשר הם מכוסים מים, עד לרתיחה. בוחשים עד לקבלת עיסה סמיכה.

בכלי נפרד מערבבים את המרגרינה והסוכר ומוסיפים את הקמח ושיבולת השועל. ממשיכים לערבב. אם התערובת לא מתאחדת, מוסיפים מעט מים וממשיכים לערבב, עד לקבלת בצק אחיד.

לוקחים 2/3 מהבצק ומשטחים על בסיס של תבנית אפיה.

מורחים על הבצק את דייסת התמרים.

מפוררים מלמעלה את שארית הבצק.

אופים בתנור שחומם מראש לחום בינוני, למשך כ-45 דקות.

***

את הפירות שנותרו מט"ו בשבט נוכל לנצל, בשביל לרקוח מני משחות ומסכות לטיפוח עור הפנים והידיים.

מסכת פנים מאננס

מסכה מעולה לזמן רגיעה, שהולכת נהדר עם "ציוצי ציפורים ופכפוך מעיין" ברקע.

החומרים:
אננס טרי
דבש

אופן ההכנה:
קולפים אננס טרי וחותכים לקוביות.

סוחטים עד לקבלת כמות של חצי כוס.

מוסיפים 3 כפות דבש ומערבבים.

בנפרד, מכניסים מיכל דבש לתוך כלי עם מים חמימים, על מנת להגיע לטמפרטורה הנעימה למגע על עור הפנים.

אופן השימוש:
מורחים בתנועות טפיחה מעט מהדבש שחומם קלות, על פני עור הפנים והצוואר, למעט אזור העניים.

על גבי שיכבה זו, מורחים כעת שיכבה של מיץ האננס והדבש.

ממתינים עד שהשכבה מתייבשת מעט ומורחים עוד שיכבה של דבש מחומם קלות.

שוב ממתינים עד לייבוש קל ומורחים שכבת מיץ אננס נוספת ומעליה שוב, שכבת דבש מחומם קלות.

כעת שוכבים ברגיעה למשך כ-20 דקות, עם רגליים מוגבהות מעט ומחכים שמסכת הפנים תתקשה.

כעבור 20 דקות, שוטפים במים חמימים את הפנים משאריות המיץ והדבש.

* על מנת לכווץ בחזרה את נקבוביות העור, מורחים מעט מי-ורדים.

קרם ידיים משקדים

קרם עשיר ובעל ניחוח נהדר.

החומרים:
113 גרם לנולין (ניתן לקנות בכל פרפומריה)
60 גרם דבש
שמינית כוס שמן-שקדים

אופן ההכנה:
ממיסים את הלנולין בסיר כפול ומקררים מעט. מוסיפים את הדבש ומקציפים בעזרת מיקסר, מוסיפים את שמן השקדים וממשיכים להקציף.

מאחסנים בצנצנת זכוכית ומשתמשים כתחליף לקרם ידיים.

מסכה ממשמשים

את המסכה הזו רצוי להכין, כשהילדים מחוץ לבית, אחרת חלק מהפרודוקטים עלולים "להיעלם" באמצע.

החומרים:
6 משמשים
½ כוס חלב
כפית שמן נבט חיטה או שמן שקדים
2 טיפות חומץ תפוחים
1 כפית דבש

אופן ההכנה:
את המשמשים משרים במקרר, בכוס חלב למשך 24 שעות.

טוחנים בבלנדר ומוסיפים את שאר החומרים עד לקבלת עיסה אחידה.

אופן השימוש:
מורחים על הפנים בטפיחות קלות וממתינים עד לייבוש התערובת, כ-20 דקות לערך.

כעבור 20 דקות, שוטפים במים חמימים את הפנים משאריות המסכה.

* על מנת לכווץ בחזרה את נקבוביות העור, מורחים מעט מי-ורדים.

***

ט"ו בשבט טעים ובריא!

*מתכוני התאנים באדיבות "אתר האוכל של ג'אקומו".

להלן הקישור לפרסום המקורי: חגיגה של פירות יבשים

נלקח מאתר:

Posted in חג לאילנות ט"ו בשבט, כללי | Tagged , , , | סגור לתגובות

שאלות ותשובות בנושא ט"ו בשבט

התמונה מויקיפדיה

מדוע קבעו דוקא את טו' בשבט כראש השנה לאילן 

,ביום זה כבר יצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות
וכל חנטה של פירות האילן מכאן ואילך, ברכת השנה החדשה
.עליהם. זוהי תחילת השנה החקלאית הטבעית של האילן
הסבר נוסף הוא שפירות החונטים עד טו' בשבט חונטים משרף
שנכנס בהם לפני תשרי. לפי הסבר זה טו' בשבט מסמל את
.הפירות שנוצרו בשנה שעברהכאמור, ליום זה משמעויות הלכתיות הקשורות למצוות
?התלויות בארץ. כיצד, מדוע ומתי הפך יום זה ליום חג
 

 

מתי הפך טו בשבט לחג של נטיעת עצים?
עם חידוש ההתיישבות היהודית בשנות השמונים של המאה שעברה עלה
הצורך במציאת תוכן חדש ליום הזה.
בט'ו בשבט בשנת תר"ן 1890- יצא המורה והסופר זאב יעבץ בראש תלמידיו מבית הספר בזכרון-יעקב לנטיעה חגיגית, וקבע בכך אופי חדש לט'ו בשבטחג נטיעת האילנות, ולא סתם ראש השנה לאילן.
בשנת 1908 הכריזה הסתדרות המורים והגננות באורח רשמי על ט'ו בשבט כחג הנטיעות. מאוחר יותר אימצה הקרן הקיימת את המועד הזה, וכך אנחנו מכירים את ט'ו בשבט כיום נטיעה.
.(מתוך אתר חגים)

מתי התחיל המנהג לאכול פירות משבעת המינים בט"ו בשבט?
המחנכים והמקובלים בדורות הגלות אמרו לתלמידיהם להביא ביום זה
לחדר פירות. סביב ערמת הפירות סיפרו על פירות ועצי ארץ ישראל
ועוררו ניצוץ של אהבה וגעגועים לארץ בה האביב ינוה עולמים.
מקובלי צפת ערכו סעודה מפירות הארץ ביום זה.
רק במאה ה-17  בספר שמחברו עלום בשם "חמדת הימים"
,ובו תיקונים מיוחדים לחגים מופיע תיקון" לט"ו בשבט.
בתיקון זה אוכלים שלשים מיני פירות שותים ארבע כוסות יין אדום ולבן
אומרים קטעים מהתורה, נביאים,כתובים משנה וזוהר על עצים וצמחים

להלן הקישור לפרסום המקורי: ט"ו בשבט

נלקח מאתר:

Posted in חג לאילנות ט"ו בשבט, כללי | Tagged , , | סגור לתגובות

סדר ט"ו בשבט

השקדיה

התמונה מויקיפדיה

מהלכות היום
*******************
ביום שמחת האילן – בט"ו בשבט – גם אנו שמחים ולא אומרים תחנון. *
הדרך הטובה ביותר לגמול טוב לאילן היא לברך על פירותיו בכוונה ולאכלם בקדושה וטהרה.
על כן נהגו לאכול בליל ט"ו בשבט מפירות האילן ובמיוחד מפירות שבעת המינים,
ואם יש פירות שגדלו בארץ ישראל ממש – הרי זה משובח.

יש מנהגים רבים בעריכת ליל ט"ו בשבט. ספרים וחוברות רבות חוברו לצורך כך,*
וענינם הוא לברך על פירות העץ. להעדיף פירות משבעת המינים ולהעדיף פירות ארץ ישראל.
בין כל פרי ופרי חשוב ללמוד על המצוות התלויות בפירות הארץ. פסוקים ומדרשים על כל פרי ופרי.

חשוב לשים לב במיוחד ביום זה לאכול פירות כשרים ללא חשש,*
דהיינו: שאינם ערלה. שהם מעושרים, שאין בהם חשש שביעית וכמובן שנקיים מתולעים.

רמז נתנו לסדר הברכות: מג"ע א"ש *
דהיינו אם יש לפניו מינים שונים ורוצה לאכול מהם – יקדים לברך כסדר הזה:
המוציא, מזונות, גפן, עץ, אדמה, שהכל.
אם יש לפניו פירות משבעת המינים יברך עליהם תחילה:

סידור קערות הסדר 

קערות הסדר יונחו מול עורך הסדר בגבהים שונים

בקערה הראשונה: תפוזים, אגוזים ושקדים
פירות עולם העשייה – תוכנם נאכל, קליפותיהם נזרקות

בקערה השנייה: תמרים, זיתים ותפוחים
פירות עולם היצירה – עיקרם נאכל, זרעם יוצר חיים חדשים

בקערת השלישית: תאנים (דבלים), חרובים וצימוקים
פירות עולם הבריאה – הכול בהם נאכל


עורך הסדר פותח במקורו של ט"ו בשבט 

ארבעה ראשי שנים הם
באחד בניסן – ראש השנה למלכים ולרגלים
באחד באלול – ראש השנה למעשר בהמה
באחד בתשרי – ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות
באחד בשבט – ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים
בחמישה עשר בו
(ראש השנה, פרק א, משנה א) 

נטיעות
וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל…
(ויקרא יט, כג)
אמר להם הקדוש-ברוך-הוא לישראל: אף-על-פי שתמצאו אותה
מלאה כל טוב, לא תאמרו: נשב ולא נטע, אלא הוו זהירים בנטיעות,
כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים אף אתם היו
נוטעים לבניכם.
(ויקרא רבה כ"ה)

פסוקים מדרשים וברכות
*************************
** יקחו מאכל העשוי מן החטה או שעורה – לחם או עוגות ויברכו עליו.
על לחם יברך – ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ.
על מזונות יברך- ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם בורא מיני מזונות.
** אחר שיאכלו מעט יאמרו פסוקים בענין חיטה ולחם:
ספר דברים פרק ח ו-יח
וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ:
כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר:
אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ:
אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת:
וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:
פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ:
וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה:
וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:
הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ:
הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ:
וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה:
וְזָכַרְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה:
מדרש תנחומא תזריע סימן ז
"שאל טורנוסרופוס הרשע את ר’ עקיבא איזה מעשים נאים של הקב"ה או של בשר ודם?
אמר לו ר’ עקיבא: של בשר ודם נאים.
אמר לו טורנוסרופוס הרשע: הרי השמים והארץ יכול אתה לעשות כהם.
אמר לו ר’ עקיבא: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות, שאין שולטין בהן, אלא בדברים שהן מצויין בבני אדם.
אמר לו: למה אתם מולים?
אמר לו: אף אני הייתי יודע שאתה עתיד לומר לי כן. לכך הקדמתי ואמרתי לך מעשה בשר ודם הם נאים משל הקב"ה.
הביאו לטורנוסרופוס שבולים וגלוסקאות (ועוגות).
אמר לו רבי עקיבא: אלו מעשה הקב"ה! ואלו מעשה בשר ודם! אין אלו נאים?
הביאו לטורנוסרופוס אנוצי פשתן וכלים מבית שאן (בגדים יפים),
אמר לו רבי עקיבא: אלו מעשה הקב"ה! ואלו מעשה בשר ודם! אין אלו נאים?
אמר לו טורנוסרופוס: הואיל הוא חפץ בברית מילה, למה אינו יוצא מהול ממעי אמו?
אמר לו ר’ עקיבא: ולמה שוררו (חבל הטבור) יוצא בו? לא תחתוך אמו שוררו!
ולמה אינו יוצא מהול? לפי שלא נתן הקב"ה לישראל את המצות אלא כדי לצרף בהן.
לכך אמר דוד "אמרת ה’ צרופה" וגו’
\תהלים יח לא -** יברכו על כוס יין או מיץ ענבים.
** טוב לומר מזמור תהילים זה (תהלים פרק קד):
בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְהֹוָה יְהֹוָה אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ:
עֹטֶה אוֹר כַּשַֹּלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה:
הַמְקָרֶה בַמַּיִם עַלִיּוֹתָיו הַשָֹּם עָבִים רְכוּבוֹ הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ: עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט:
יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד:
תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם:
מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן:
יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם:
גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן בַּל יְשֻׁבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ:
הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן:
יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם:
עֲלֵיהֶם עוֹף הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ קוֹל:
מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ:
מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ:
וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד:
יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי יְהֹוָה אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע:
אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ:
הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים:
עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ:
תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר:
הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם:
תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן:
יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב:
מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהֹוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ:
זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת:
שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ:
כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ:
תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב:
תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן:
תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה:
יְהִי כְבוֹד יְהֹוָה לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְהֹוָה בְּמַעֲשָׂיו:
הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ:
אָשִׁירָה לַיהֹוָה בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי:
יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּיהֹוָה:
יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְהֹוָה הַלְלוּ יָהּ:

** יברכו "בורא פרי העץ" על אחד מפירות העץ.

** אם יש כדאי להעדיף פירות משבעת המינים ולהעדיף פירות ארץ ישראל.

** אם יש זית – יברך עליו תחילה כי הוא הקודם. וכשמברכים עליו פוטרים את כל פירות העץ שעל השולחן.

** אם לאו יברך על תמר או תאנה או רימון.

** טוב לומר מדרש או פסוקים על פירות ארץ ישראל אחרי הברכה והאכילה.

"ארץ זבת חלב ודבש" ארץ שפירותיה שמינים כחלב ומתוקים כדבש:
פעם אחת נכנס רבי לבני ברק ומצא שם אשכול ענבים רובץ כעגל בן שלש שנים:
פעם אחת הלך רבי יהושע לסכנין ומצא עז רבוצה תחת התאינה וחלב שותת ממנה ודבש יוצא מן התאנה ומתערבין זה בזה".
** זית
"זית רענן יפה פרי תואר קרא ה’ שמך" כשם שהשמן מאיר – כך ביהמ"ק מאיר לכל העולם.
שנאמר \ישעיה ס\ "והלכו גוים לאורך", לכן נקראו אבותינו זית רענן שהם מאירים
לכל באמונתם" \שמות רבה פרשה לו\
** תמר
דרש רבי חייא בר לולייני: מאי (תהלים צ"ב) צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה,
אם נאמר תמר למה נאמר ארז, ואם נאמר ארז למה נאמר תמר?
אילו נאמר תמר ולא נאמר ארז הייתי אומר: מה תמר אין גזעו מחליף – אף צדיק חס וחלילה אין גזעו מחליף,
לכך נאמר ארז, אילו נאמר ארז ולא נאמר תמר, הייתי אומר: מה ארז אין עושה פירות – אף צדיק חס וחלילה אין עושה פירות,
לכך נאמר תמר ונאמר ארז.
מסכת תענית דף כה עמוד א
** תאנה

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מאי דכתיב "נוצר תאנה יאכל פריה"?
למה נמשלו דברי תורה לתאנה?
מה עץ תאנה זה כל זמן שאדם ממשמש בה מוצא בה תאנים.
אף דברי תורה כן כל זמן שאדם הוגה בהם מוצא בהם טעם טוב.
** רמון

אמר ריש לקיש: פושעי ישראל אין אור גיהנם שולטת בהן קל וחומר ממזבח הזהב,
מה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב עמד כמה שנים ולא שלטה בו האור,
פושעי ישראל שמליאין מצות כרמון שנאמר (שיר השירים ו’)כפלח הרמון רקתך.
ואמר רבי שמעון בן לקיש: אל תיקרי רקתך אלא ריקתיך,
שאפילו ריקנין שבך מליאין מצות כרמון – על אחת כמה וכמה "
עירובין דף יט עמוד א.

****************
ברכה אחרונה
****************

בָּרוּךְ אַתָּה ה’ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם.
אם אכל מזונות יאמר: עַל הַמִּחְיָה ועַל הַכַּלְכָּלָה
אם שתה יין יאמר: עַל הַגֶּפֶן ועַל פּרִי הַגֶּפֶן
אם אכל פירות?משבעת המינים יאמר: עַל הָעֵץ?ועַל פּרִי הָעֵץ
ועַל תּנוּבַת הַשָּׂדֶה ועַל אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה
שֶׁרָצִיתָ והִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ
לֶאֱכוֹל מִפִּרְיָהּ ולִשְׂבֹּעַ מִטּוּבָהּ.
רַחֵם ה’ אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ. ועַל יִשְׂרָאֵל עַמָּךְ. ועַל ירוּשָׁלִַם עִירָךְ. ועַל
הַר צִיּוֹן מִשְׁכַּן כּבוֹדָךְ. ועַל מִזְבָּחָךְ.
ועַל הֵיכָלָךְ. וּבְנֵה ירוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ בִּמְהֵרָה ביָמֵינוּ.
והַעֲלֵנוּ לתוֹכָהּ. ושַׂמּחֵנוּ בּבִנְיָנָהּ. וּנְבָֽרכָךְ עָלֶיהָ בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהְרָה.
בשבת: וּרְצֵה והַחֲלִיצֵנוּ בּיוֹם הַשַּׁבָּת הַזֶּה.
בראש־חודש: וזָכְרֵנוּ לטוֹבָה בּיוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ הַזֶּה.
בפסח: ושַׂמּחֵנוּ בּיוֹם חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה, בּיוֹם )ביו"ט: טוֹב( מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה.
בשבועות: ושַׂמּחֵנוּ בּיוֹם חַג הַשָּׁבוּעוֹת הַזֶּה, בּיוֹם־טוֹב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה.
בסוכות: ושַׂמּחֵנוּ בּיוֹם חַג הַסֻּכּוֹת הַזֶּה, בּיוֹם )ביו"ט: טוֹב( מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה.
בשמיני־עצרת: ושַׂמּחֵנוּ בּיוֹם שׁמִינִי חַג עֲצֶרֶת הַזֶּה, בּיוֹם־טוֹב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה.
בראש־השנה: וזכְרֵנוּ לטוֹבָה בּיוֹם הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה, בּיוֹם־טוֹב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה.
כִּי אַתָּה טוֹב וּמֵטִיב לַכּל ונוֹדֶה לךָ ה’ אֱלֹהֵינוּ עַל הָאָרֶץ
אם אכל מזונות יאמר: ועַל מִחְיָתָה ועַל כַּלְכָּלָתָהּ (על תבואת חו"ל ועַל הַמִּחְיָה)
אם שתה יין יאמר: ּועַל פּרִי גַּפְנָה (על ענבי חו"ל – ועַל פּרִי הַגֶּפֶן)
אם אכל פירות?משבעת המינים יאמר: ּועַל פֵּירוֹתֶיהָ (על פירות חו"ל – ועַל הַפֵּירוֹת)
בָּרוּךְ אַתָּה ה’ עַל הָאָרֶץ
אם אכל מזונות יאמר: ועַל מִחְיָתָה ועַל כַּלְכָּלָתָהּ (על תבואת חו"ל ועַל הַמִּחְיָה)
אם שתה יין יאמר: ּועַל פּרִי גַּפְנָה (על ענבי חו"ל – ועַל פּרִי הַגֶּפֶן)
אם אכל פירות?משבעת המינים יאמר: ּועַל פֵּירוֹתֶיהָ (על פירות חו"ל – ועַל הַפֵּירוֹת)
ויש שאין אומרים בחתימה "על כלכלתה" של חו"ל "על הכלכלה".

להלן הקישור לפרסום המקורי: סדר טו' בשבט

Posted in חג לאילנות ט"ו בשבט, כללי | Tagged , | סגור לתגובות

טעם-לר"ח שבט / ט"ו בשבט

התמונה מויקיפדיה

 

נכתב על ידי: שלמה ר.

-

באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים, בחמשה עשר בו (משנה בתחילת ראש השנה). שם הנידון למצוות התלויות בארץ, מעשר פירות ושני שמיטה, לפי זמן החנטה נקבעת שנתו של העץ. לפני ט"ו בשבט, שנה שעברה. אחרי ט"ו בשבט, שנה זו. עץ הארז זכה שיבנו בו את בית המקדש, ככתוב (מ"א ו' ט"ו) ויבן את קירות הבית מביתה בצלעות ארזים. גם המשכן נעשה מעצי שטים, שהוא מין ממיני הארז. יש גם בגמרא (בבא מציעא דף כ:) פקע ארזא דבי רב, פירש רש"י נשבר העמוד שביהמ"ד נשען עליו, ועוד דברים דומים לזה. לפי הפשט, ארז הוא עץ חזק שראוי לבניין בית המקדש, וכך גם העמודים בבית המדרש של רב. אך ודאי שיש רמז בדבר.

על דברי שלמה המלך בסוף קהלת, דברי חכמים כדרבונות וכמשמרות נטועים, מפרש רש"י משמרות בשי"ן כתיב, רומז למשמרות כהונה שהם עשרים וארבעה, כנגד כ"ד ספרי הקדש. גם רבינו בחיי (במדבר י"ח י"ט ועוד מקומות) רומז את התורה שבכתב במידת כהן גדול, ולכן זכתה לו תורה כ"ד מתנות. כשמסתכלים מה העיקר במשכן ובבית המקדש, מגיעים לקודש הקדשים. ומה יש בקדש הקדשים, ארון העדות. ובתוכו יש ספר תורה עם לוחות שניות ושברי לוחות. הרי שעיקר העיקרים בבית המקדש היא התורה, וכפי שגם רואים את החיבור של כ"ד ספרים עם כ"ד משמרות וכ"ד מתנות כהונה.

באדם, כידוע, יש רמ"ח איברים ושס"ה גידים, כנגד רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה. וגם כאן מצאנו במסכת נגעים פ"ו משנה ז', שעשרים וארבעה ראשי איברים הן. אפשר לומר, כמו שהתורה מחולקת לכ"ד ספרים, כך האדם מחולק לכ"ד ראשי איברים. וכך מצאנו גם בעץ הארז. בירושלמי כתובות סוף פרק שביעי, עשרים וארבעה מיני ארזים הם (וכן בשע"ה סימן קס"ה הערה כ"ח מכמה מדרשים). לא לחינם הודיעו לנו את זה חז"ל, כאן מבואר החיבור שלו לתורה ולבית המקדש, כ"ד מינים כנגד כ"ד ספרים, וכנגד כ"ד עניינים שהזכרנו בכהונה. יהי רצון שנזכה לכל זה בב"א.

להלן הקישור לכתבה המקורית: טעם-לר"ח שבט / ט"ו בשבט

נלקח מאתר:

Posted in חג לאילנות ט"ו בשבט, כללי | Tagged , , | סגור לתגובות

ט"ו בשבט-נטיעת עצים

התמונה מויקיפדיה

במשך שלוש השנים הראשונות לנטיעת העץ אסור לאכול את פירותיו. בשנה הרביעית, שנת נטע רבעי, הפירות הם קודש.

המקור לחג טו' בשבט: מסכת ראש השנה פרק א משנה א. ארבעה ראשי שנים הם באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטיןוליובלות לנטיעה ולירקות באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו: כידוע הלכה כבית הלל ולכן חמשה עשר (טו') בשבט נקבע כראש השנה לאילנות. לעניין מה קובע תאריך זה? כמובן שהדבר חייב להיות שייך למצוות הקשורות לאילן: תרומות ומעשרות המעשרות אינם שוים בכל שנה: השנים א,ב,ד,ה שלאחר השמיטה הם שנות מעשר שני. השנים ג,ו שלאחריה הם שנות מעשר עני. כל זה מלבד מעשר ראשון שנוהג בכל שנה. מכיוון שלפי ההלכה אין מעשרין מפירות שנה אחת על פירות שנה אחרת, יש לדעת איזה הוא היום שבו מסתיימת שנה ומתחילה שנה חדשה. לפירות האילן יום זה הוא טו-בשבט.

 

ערלה ורבעי במשך שלוש השנים הראשונות לנטיעת העץ אסור לאכול את פירותיו. בשנה הרביעית, שנת נטע רבעי, הפירות הם קודש. בזמן שבית המקדש היה קיים היו מעלים את הפירות לירושלים או פודים אותם ומעלים את הכסף לירושלים ורק שם מותר להנות ממנו. כיום בשנה הרביעית פודים את הפירות. שנת נטע רבעי מסתיימת רק בטו-בשבט של השנה הרביעית.

 

מדוע קבעו דוקא את טו' בשבט כראש השנה לאילן? ביום זה כבר יצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות, וכל חנטה של פירות האילן מכאן ואילך, ברכת השנה החדשה עליהם. זוהי תחילת השנה החקלאית הטבעית של האילן. הסבר נוסף הוא שפירות החונטים עד טו' בשבט חונטים משרף שנכנס בהם לפני תשרי. לפי הסבר זה טו' בשבט מסמל את הפירות שנוצרו בשנה שעברה. כאמור, ליום זה משמעויות הלכתיות הקשורות למצוות התלויות בארץ. כיצד, מדוע ומתי הפך יום זה ליום חג? בדבר זה יש להרחיב, אבל זה עניין בפני עצמו. (נלקט מתוך ספר התודעה, מצוות התלויות בארץ ושיעורי שביעית)

להלן הקישור לכתבה המקורית: ט"ו בשבט

נלקח מאתר:
Posted in הידברות, חג לאילנות ט"ו בשבט, כללי | Tagged , , , | סגור לתגובות

כי האדם עץ השדה

התמונה מויקיפדיה 

שיר מאת: אהובה קליין (c)

"הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך"

לכרוע לפניו ראש וברך

פגשו בעץ עתיר  מימדים

שורשיו מועטים ודלים

התרברב העץ ואמר:

כי ראוי למלוכה ושכר

פה אחד נענה בשלילה

ואת דמעותיו מחה.

 

ראו אילן סרק נטול פירות

זמזומו הגביר פיו אמרות:

"הרוח נושבת  ענפיי מצטלצלים

אמטיר אימה על קרובים ורחוקים"

התרחקו העצים מהגאוותן

ותרו אחר אילן ענוותן.

 

פגשו בעץ עושה פרי

נאה איתן ובריא 

ענפיו מצטנעים פירותיו מרובים

מים רבים יונקים השורשים

פה אחד בחרו בו

מפירותיו אכלו וחסו בצילו.

 

בשיר ורננה הודו  לאלוקים

על כוס הישועות ומגש החסדים

מסקנה ערכית תסיקו ידידי

בדומה לכך מלך בשר ודם:

"כי האדם עץ השדה"

 

הערה: השיר נכתב בהשראת:

 א]"משל  יותם" [שופטים ט ]

אלא שהוא נכתב בהיפוך.

ב]"כי האדם עץ השדה" [דברים כ, י"ט]

ג["והיה כעץ שתול על  פלגי מים אשר פריו ייתן בעיתו.."[ תהילים א, ג]

 

16.1.10

Posted in אהובה קליין, חג לאילנות ט"ו בשבט, כללי | Tagged , , | סגור לתגובות

טו בשבט – אדם וטבע ארץ ותורה

התמונה מויקיפדיה

נכתב על ידי: רפאל ב"ר אשר חגבי

מבוא:

יום ט"ו בשבט איננו חג הקבוע בתורה ומקורו הראשון הוא במחלוקת בית שמאי ובית הלל במשנה, ההלכה נפסקה ע"פ סברתם של בית הלל שקבעה כי יום ט"ו בשבט הוא "ראש השנה לאילן" (ר"ה, פ"א, משנה א), משום "שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה" (רש"י, ר"ה, יד.), דהיינו, יום ט"ו בשבט נקבע כיום תחילתה של השנה החקלאית הטבעית של האילן.
המשמעות ההלכתית של ט"ו בשבט היא לענין מעשר פירות: אין מעשרים פירות אילן שחנטו (שהראו פרי קטן) לפני ט"ו בשבט על פירות אילן שחנטו לאחר מכן, כמו כן גם המעבר ממעשר שני למעשר עני חל ביום ט"ו בשבט, דהיינו, פירות האילן שחנטו עד ט"ו בשבט נחשבים לפירות השנה שלפניה. לפיכך ע"פ המשנה ט"ו בשבט אינו "חג" אלא תאריך ליישום דינים והלכות הקשורים בפרי העץ. הפיכת יום ט"ו בשבט ליום חג נקבע להלכה ע"י מרן ה"בית יוסף" ומקובלי צפת (לפני כחמש מאות שנה) שהנהיגו בו "סדר" ט"ו בשבט אשר מנהגיו נכתבו לראשונה בספר "חמדת ימים" (שפורסם בשנת ה'תצ"א). בדורות האחרונים קבל יום ט"ו בשבט גם צביון של חג לאומי-ישראלי בשל היותו מיצג את הפרחת השממה בנטיעות התקומה המתחדשת, אהבת הצומח והארץ.

בהבט הרוחני חגיגת יום ט"ו בשבט מסמלת גם את תחילת התעוררות כוחות הצמיחה של אדמת ארץ ישראל והערכותם להוציא את פירותיה הקדושים לצורך קדושתו של עם ישראל, באמצעות קיום המצוות התלויות בפירות הארץ אשר הן הביטוי המוחשי לקשר המעשי והרוחני שבין עם ישראל לארץ ישראל. וכן מצאנו שהתורה משבחת את ארץ ישראל בזכות פירותיה, שנאמר: "כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר. ארץ חטה ושערה וגפן ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" (דברים, ח', ז'-ח'). בהבט הקבלה ניצני העץ המתגלים בט"ו בשבט מגלים כי העץ התמלא בכוחות חיים חדשים בדומה לתהליך ההסטורי העובר על עם ישראל בטרם בואה של הגאולה השלמה.

בהבט הרוחני-האישי יום ט"ו בשבט מרכז את תשומת הלב אל עבר עולם הצומח אשר הוא אחד ממקורות תזונתם הגשמית של היצורים החיים על פני האדמה, כולל האדם נזר הבריאה, דהיינו, בעוה"ז האדם "עץ השדה" ניזון למחיתו מבשר "החי", מלחם ומפרי העץ "הצומח" "שהוא חיים לבן אדם" (א"ע, דברים, כ' י"ט) ומן המים "הדומם". אך בנוסף למזון הלקוח מן הסוגים הנמוכים של הבריאה האדם נזר הבריאה זקוק גם למזון רוחני לצורך קיומו כ"מותר האדם מן הבהמה" (קהלת, ג', י"ט), שנאמר: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים, ח', ג'). נמצאנו למדים כי חגיגת יום ט"ו בשבט נקבעה ע"י האדם לדורותיו ע"פ התפתחותו של הטבע בארץ ישראל אשר קדושתה נובעת מתורת ישראל, דהיינו, מורכבותו והשתלשלות חגיגתו של יום ט"ו בשבט מלמדים כי ט"ו בשבט משלב בתוכו את האדם והטבע יחד עם הארץ והתורה, כפי שמבואר להלן בהרחבה:

א.      האדם כעץ השדה – ר"ה לאילן הוא גם ר"ה לאדם שתכונותיו נמשלו לתכונות צמיחת העץ.

ב.      עץ השדה כאדם – ממקורות חז"ל למדים כי עולם הצומח מורכב גם מתכונות אנושיות.

ג.       ט"ו בשבט וניצני הגאולה – ניצני העץ מגלים כי העץ התמלא בכוחות חיים חדשים בדומה לתהליך ההסטורי העובר על עם ישראל בטרם בואה של הגאולה השלמה.

ד.      סמלי הנטיעות – המחשבה להטיב עם אחרים וחשיבות הסבלנות בלימוד התורה, וכן אהבת הארץ והצומח וגם סמל לחידוש התיישבות הקבע  בארץ ישראל.

ה.      קדושת פירות הארץ – המצוות התלויות בפירות הארץ הן הביטוי המוחשי לקשר המעשי והרוחני שבין עם ישראל לארץ ישראל.

ו.        מטרת תפלתו של משה – כניסה לארץ ישראל בכדי להוסיף להתעלות בקדושה ולברך על הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל.

ז.        סיפור עממי לט"ו בשבט – סגולות מיוחדות לפירות מארץ ישראל. 

האדם כעץ השדה:

יום ט"ו שבט נקבע בתקופת המשנה ליום ראש השנה לאילנות, לראש שנה זה יש משמעות הלכתית לענייני מעשר, ערלה ונטע רבעי, כמובא במשנה: "ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים, באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בתשרי, באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמטין וליובלות, לנטיעה ולירקות, באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים: בחמשה עשר בו" (ר"ה, פ"א, משנה א). כלומר, חכמי המשנה קבעו שני סוגים של ראשי שנה לאילן: יום הולדת העץ לצורך מנין שנותיו נקבע ליום ר"ה בא' תשרי, ויום ההולדת לפירות העץ לצורך מעשרות האילן נקבע ליום ט"ו בשבט, וכן פסק הרמב"ם (תרומות, פ"ה, י"א): "ט"ו בשבט ראש השנה למעשרות האילן".

כלומר, עיקרו של יום ט"ו בשבט הוא קביעת יום ההולדת לפירות האילן. במהלך הדורות קבעו מקובלי צפת (לפני כחמש מאות שנה) את יום ט"ו בשבט ליום חג, ואף נקבעה הלכה לעם ישראל ליחד את היום הזה בכך שאין אומרים בו "תחנון" (שו"ע, או"ח, קלא, ו), ואין גוזרים "תענית בט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות" (שו"ע, או"ח, תקעב, ג), וגם נהגו לערוך "סדר ט"ו בשבט" ולאכול מפרות שבעת המינים ביום זה. כלומר, חגו של פרי האילן בט"ו בשבט נקבע כיום טוב לאדם ע"פ הרמז מן המשנה אשר השוותה את יום ט"ו בשבט ליום טוב של ראש השנה לשנים, וכן משום שהאילן נקשר לאדם כאמור בפשט התורה: "כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת כי האדם עץ השדה" (דברים, כ', י"ט).

וכן מצאנו בגמ': "אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב: 'כי האדם עץ השדה' וכי אדם עץ שדה הוא?, אלא משום דכתיב: 'כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת' (דברים, כ', י"ט) וכתיב: 'אותו תשחית וכרת' (דברים, כ', כ') הא כיצד?, אם תלמיד חכם הגון הוא 'ממנו תאכל ואותו לא תכרת' ואם לאו 'אותו תשחית וכרת" (תענית, ז.). כלומר, שאלת הגמ': "וכי אדם עץ שדה הוא"? מבטאת את המחשבה שישנו דמיון בין צמיחתו של האדם לעץ הצומח ונותן פירות, ותשובת הגמ' מלמדת כי השוואת האדם "המדבר" לעץ השדה "הצומח" משמשת כמשל בלבד, משום שכל הברואים נוצרו מן האדמה, שנאמר: "הכל הולך אל מקום אחד הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר" (קהלת, ג', כ'). אך מעלתו המיוחדת של הצומח לעומת "החי" ו"המדבר" היא בכך שמקור חיותו אינו נסתר, דהיינו, רק הצומח ממחיש את הקשר שלו אל האדמה אשר אליה הוא מחובר תמיד וממנה הוא יונק את חיותו, לפיכך כאשר מנתקים את הצומח מן האדמה הוא גווע ונובל.

לעומת זאת בעלי החיים והאדם אינם קשורים לצורך חיותם באמם-יולדתם אשר היא שורשם ומקורם, אלא הם ניידים ומוצאים את חיותם בכל מקום. לפיכך משמעות הפסוק "כי האדם עץ השדה" (דברים, כ', י"ט) מלמדת כי כשם שחיות האילן היא חיבורו אל הקרקע כך גם חיות האדם נובעת מחיבורו אל הקרקע, שנאמר: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית, ג', י"ט). כלומר, חיותו הרוחנית של האדם היא בהתגברותו על יצרו הרע ע"י זכירת יום המיתה, כמובא בגמ': "אמר ר"ש בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר: 'רגזו ואל תחטאו'…אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר 'ודומו סלה" (ברכות, ה.), דהיינו, האדם צריך להרגיש עצמו כצמח עונתי הגווע בתום העונה. לפיכך ר"ה לאילן הוא גם ר"ה לאדם כנובע מן הקריאה הפשוטה של הפסוק: "כי האדם עץ השדה" (דברים, כ', י"ט).

בנוסף לכך הגמ' משווה בין האילנות הנותנים פרי מידי שנה בשנה ל"תלמיד חכם הגון" (תענית, ז.) "כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת" (דברים, כ', י"ט) ), דהיינו, כשם שהאילנות מתקיימים לאורך זמן ושורדים בכל עונות השנה ואף מספקים פירות מבלי שהקשר האיתן שלהם עם אדמה יפגם, כך גם מבחנו של התלמיד חכם הוא לא רק בהיותו חכם אלא מבחנו הוא בהיותו הגון ובעל מידות מתוקנות בכדי ש"ממנו תאכל", וכן פירש הרש"י: "היש בה עץ', אם יש בהם אדם כשר שיגין עליהם בזכותו" (במדבר, י"ג, כ'). כלומר, פירותיו של תלמיד חכם הגון מספקים פירות למידה ורוחניות לכלל ישראל, וכן אמר דוד המלך בפתיחת ספר תהלים: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים…והיה כעץ שתול על פלגי מים" (תהלים, א', א', ג'). לפיכך האדם נמשל לעץ משום שכשם שהעץ גדל על מים כך האדם צריך לגדול על מים, ו"אין מים אלא תורה, שנאמר: 'הוי כל צמא לכו למים" (ב"ב, פב.), וכפי שהעץ צומח תמיד לכוון מעלה כך האדם צריך לצמוח לכוון הרוחני העליון.   

וכן מצאנו שהגמ' מדמה את סוגי בני ישראל לחלקיו של עץ הגפן, כמפורט בגמ' (חולין, צב.): "אמר רבי שמעון בן לקיש: אומה זו (ישראל) כגפן נמשלה: זמורות שבה אלו בעלי בתים (רש"י: הזמורה הזו מוציאה לולבין ועלים ופרי והוא עיקר הגפן, כך בעלי בתים גומלי חסד ומחזיקים ידי עניים ומפזרים ממונם למלכות בשביל אחיהם ומתקיימים על ידם), אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים, עלין שבה אלו עמי הארץ (רש"י: עלים שבגפן סובלין הרוח ומגינים על האשכולות שלא יכם שרב ושמש ורוחות כך עמי הארץ חורשין וזורעין וקוצרין מה שתלמידי חכמים אוכלים), קנוקנות שבה אלו ריקנים שבישראל, והיינו דשלחו מתם ליבעי רחמים איתכליא על עליא (וכולם בגפן אחת, מה הטעם? בכדי שיבקשו האשכולות רחמים על עמי הארץ) דאילמלא עליא לא מתקיימין איתכליא" (שאלמלא העלים אין האשכולות מתקיימים). וכן "ת"ר: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת"ח וישיא בתו לת"ח משל לענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל, ולא ישא בת עם הארץ משל לענבי הגפן בענבי הסנה דבר כעור ואינו מתקבל" (פסחים, מט.).

לפיכך יום ט"ו בשבט מכונה במשנה בשם: "ראש השנה לאילן" (ר"ה, פ"א, משנה א) בלשון יחיד, ע"מ ללמדנו שהאדם צריך להקנות לעצמו את תכונות האילן אשר מוציא פירות ערבים ומתוקים לבריות למרות קשיי מזג האויר וההתנכלויות החיצוניות, משום שמקור חיותו נובע משורשי עצמו המושרשים עמוק בתוך האדמה ואין הוא יונק משורשי אילן אחר. כך גם האדם צריך לעשות צדקה וחסד עם הבריות בצניעות וענוה כשורשי העץ, ולחוש כעולם העומד בפני עצמו ויונק את חיותו מה' יתברך דרך שורשי נשמתו הנטועה מתחת כסא הכבוד. על כן אין לאדם צורך או תכלית לקנא בהשגיו או בכשלונותיו של אדם אחר משום שה' יתברך משגיח על כל אדם בפני עצמו, שנאמר: "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חם והיה עלהו רענן ובשנת בצרת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי… אני ה' חקר לב בחן כליות ולתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו" (ירמיה, י"ז, ז'- י').

עץ השדה כאדם:

יום ט"ו בשבט "ראש השנה לאילן" (ר"ה, פ"א, משנה א) מרכז את תשומת הלב אל עבר עולם הצומח הנדמה לעיני אדם כ"דומם", אך ממקורות חז"ל למדים כי עולם הצומח מורכב גם מתכונות אנושיות, כגון: תכונות דיבור, תאוה ואף ביטוי לכאב, כמובא בפשט הגמ': "אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה גמרא הלכות ואגדות…שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים" (סוכה, כח.), וכן מובא במדרש (מד"ר, במדבר, פרשה ג): "א"ר תנחומא: מעשה בתמרה אחת שהיתה עומדת בחמתן (שם מקום) ולא היתה עושה פירות, והיו מרכיבין אותה ולא עשתה פירות, אמר להם: דקלי תמרה היא רואה מיריחו והיא מתאוה לה בלבה, והביאו ממנה והרכיבו אותה מיד עשתה פירות". וכן מובא בפרקי דרבי אליעזר (פרק לד): "בשעה שכורתים את עץ האילן קולו הולך מסוף העולם ועד סופו ואין קולו נשמע". וכן פירש הרש"י: "כי האדם עץ השדה' הרי כי משמש בלשון דילמא: שמא האדם עץ השדה להכנס בתוך המצור מפניך להתיסר ביסורי רעב וצמא כאנשי העיר למה תשחיתנו"?, וה"אבן עזרא" כתב: "זה פירושו: 'כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה' והטעם כי חיי בן אדם הוא עץ השדה… הנה לא תשחית עץ פרי שהוא חיים לבן אדם רק מותר שתאכל ממנו ואסור לך להשחיתו כדי שתבא העיר מפניך במצור" (א"ע, דברים, כ' י"ט).

וכן מצאנו בפשט משל יותם שאף העצים טועים בבחירתם, שנאמר: "הלוך הלכו העצים למשח עליהם מלך ויאמרו לזית מלכה עלינו. ויאמר להם הזית החדלתי את דשני אשר בי יכבדו אלהים ואנשים והלכתי לנוע על העצים?. ויאמרו העצים לתאנה לכי את מלכי עלינו. ותאמר להם התאנה החדלתי את מתקי ואת תנובתי הטובה והלכתי לנוע על העצים?. ויאמרו העצים לגפן לכי את מלכי עלינו. ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים והלכתי לנוע על העצים?. ויאמרו כל העצים אל האטד לך אתה מלך עלינו. ויאמר האטד אל העצים אם באמת אתם משחים אתי למלך עליכם באו חסו בצלי ואם אין תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון" (שופטים, ט, ח'-ט"ו).

וכן מצאנו שהאילן הוא בר שיח לאדם ואף נדמה לו, כמובא במשל הגמ': "אמר ליה (ר' יצחק) משל למה הדבר דומה? לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועיף וצמא ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצילו נאה ואמת המים עוברת תחתיו, אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצילו, וכשביקש לילך אמר: אילן אילן במה אברכך? אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין הרי פירותיך מתוקין, שיהא צילך נאה הרי צילך נאה, שתהא אמת המים עוברת תחתיך הרי אמת המים עוברת תחתיך, אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך. אף אתה (ר' נחמן) במה אברכך? אם בתורה הרי תורה, אם בעושר הרי עושר, אם בבנים הרי בנים, אלא יהי רצון שיהו צאצאי מעיך כמותך" (תענית, ה:).

ט"ו בשבט וניצני הגאולה:

מראות האילנות המלבלבים ומנהג אכילת הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל בט"ו בשבט ממחישים את התגשמות הסימן המובהק ביותר של הגאולה, כאמור בנבואת יחזקאל: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" (יחזקאל, ל"ו, ח'), "ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה (רש"י-כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ ואין לך קץ מגולה יותר), שנאמר: 'ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" (סנהדרין, צח.), מטעם זה תקנו חז"ל "לומר קיבוץ גליות לאחר ברכת השנים, דכתיב: 'ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" (מגילה, יז:). כלומר, הקשר בין עם ישראל לפירות ארץ ישראל אינו רק קשר חיצוני אלא הוא גם חיבור רוחני המתבטא בקיומם של המצוות התלויות בארץ מצדם של עם ישראל, ומתן איתותי הגאולה מצדה של אדמת הקודש של ארץ ישראל באמצעות פירותיה, לפיכך מנהגי יום ט"ו בשבט נועדו בין היתר לעצור את שגרת החיים בכדי לחוש את טעמו של יום הגאולה דרך פירות העץ.
וכן מצאנו ששלמה המלך ע"ה חיבר בין חניטת הפירות המבשרת את בוא האביב לבין זמן גאולתם של ישראל, שנאמר: "התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך" (שיה"ש, ב', י"ג), ומפורש במדרש (מד"ר, שיה"ש, פרשה ב): "התאנה חנטה פגיה', א"ר חייא בר אבא: סמוך לימות המשיח דבר גדול בא לעולם והרשעים כלים, 'והגפנים סמדר נתנו ריח' אלו הנשארים, ועליהם נאמר (ישעיה, ד', ג'): 'והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם".

וכן מצאנו שבמהלך שנות הגלות הארוכה עם ישראל התפזר בארבע כנפות תבל המרוחקים מארץ ישראל לפיכך ניתק הקשר הגשמי בין עם ישראל לאדמתו, משום שהחיבור לארץ ישראל התבצע בפועל ע"י קיום המצוות התלויות בארץ. אך בדור שאחרי גירוש ספרד בדורם של האר"י הקדוש ומרן ה"בית יוסף" אשר התגוררו בצפת, חודש הקשר הגשמי בין עם ישראל לאדמתו ובכך החלה התפנית בתולדותיו של עם ישראל. תפנית זו היא אשר גרמה למשמעות המתחדשת שניתנה ליום ט"ו בשבט, מרן פסק להלכה: שאין אומרים בו "תחנון" (שו"ע, או"ח, קלא, ו), ואין גוזרים "תענית בט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות" (שו"ע, או"ח, תקעב, ג), "וט"ו בשבט ר"ה למעשרות האילן" (שו"ע, יו"ד, שלא, נז).

מקובלי צפת בראשות האר"י ז"ל אשר הפיצו את תורת הנסתר והקבלה הנובעים ממעמקי התורה, הקנו ליום ט"ו בשבט מעמד של חג שהתבטא בקיום "סדר" מיוחד ע"פ קונטרס "פרי עץ הדר" (מתוך ספר "חמדת ימים" שפורסם בשנת ה'תצ"א). עיקרו של "סדר ט"ו בשבט" הוא: אכילת פירות מפרותיה של ארץ ישראל, ברכות, תפילות, וקריאת פסוקים מן התנ"ך ומאמרים מן המשנה והזוהר הקשורים לענין פירות העץ. מנהג "סדר" ט"ו בשבט והאכילה מפירות א"י בט"ו בשבט נועדו להפגיש את חושי הדיבור והטעם המשולבים בפה של כל אדם, כשם שבעת הגאולה השלמה עתידים חושים אלה להפגש, שנאמר: "ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו" (ישעיה, כ"ה, ט'), ונאמר: "ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו את פריהם" (עמוס, ט', י"ד).

המקובלים ראו בעיני רוחם כי פירותיה המשובחים של ארץ ישראל הם ניצני הגאולה הקרובה, כמובא בגמ': "ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה (רש"י-כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ ואין לך קץ מגולה יותר), שנאמר: 'ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" (סנהדרין, צח.). כלומר, בראיה פשטנית נראה כי אכילת הפרי הוא סופו של התפתחות העץ, אולם בראיה מעמיקה פרי העץ הוא תחילתו של תהליך חדש, משום שפרי העץ טומן בתוכו את זרע ההמשך לעץ חדש שיניב פירות חדשים, כפי שקרה לעם ישראל שלאחר השבר הגדול של גירוש ספרד החלה תקופת פריחת התורה בארץ ישראל, בדורם של האר"י הקדוש ומרן ה"בית יוסף" אשר התגוררו בצפת. תהליך זה דומה לנשירת הפרי מן עץ שבעקבותיו צומח עץ חדש במקום אחר, על כן שאפו מקובלי צפת לגרום להשלמת תהליך הגאולה במהרה באמצעות העיסוק ב"ספר הזוהר" הפורץ דרך חדשה לביאת הגאולה, וכן מובא בזוה"ק: "ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזהר, יפקון ביה מן גלותא ברחמי, ויתקיים בהון (דברים, ל"ב): 'ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר" (רעיא מהימנא, קכד:).

וכן מצאנו שחז"ל קבעו את יום ט"ו בשבט ליום "ראש השנה לאילן" (ר"ה, פ"א, משנה א), משום "שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה" (רש"י, ר"ה, יד.), דהיינו, יום ט"ו בשבט נקבע כיום תחילתה של השנה החקלאית הטבעית של האילן. אך המשמעות הקבלית של יום זה היא: כי ניצן פרי האילן הוא תחילת התהליך של הפרי השלם העתיד לבוא, לפיכך ביום שבו קבעו חז"ל את מועד חניטת הפירות, המקובלים קבעהו כיום חגיגת ראשית הגאולה. כלומר, יום ט"ו בשבט נראה למביט מן החוץ כיום חורף שבו החושך גובר על האור ואף העצים עדין בשלכת, אך מבט מעמיק על ניצני העץ מגלה כי העץ אוגר את כוחותיו בתוכו ומתמלא בכוחות חיים חדשים העתידים לפרוץ מתוכו ולממש את ייעודו בעולם. תהליך דומה עובר על עם ישראל לדורותיו: ישראל בגלותם נראים מבחוץ כשרויים בחושך ובתרדמה, אולם במבט מעמיק עם ישראל משלים תהליך עמוק של תיקון ואגירת כוחות לקראת בואה של הגאולה השלמה.

סמלי הנטיעות:

בראיה פשטנית נראה כי נשירת הפרי הוא סופו של פרי העץ, אולם בראיה מעמיקה נשירת פרי העץ הוא תחילתו של תהליך חדש, משום שנשר פרי העץ טומן בתוכו את זרע ההמשך לעץ חדש שיניב פירות חדשים, כפי שקרה לעם ישראל שלאחר השבר הגדול של שואת יהדות אירופה החלה תקופת הפריחה והתקוה בארץ ישראל. תהליך זה דומה לנשירת הפרי מן עץ שבעקבותיו צומח עץ חדש במקום אחר, דהיינו, השואה והתקומה דומים לנשירה שלאחריה צומחת הנטיעה. לפיכך בדורות האחרונים קבל יום ט"ו בשבט גם צביון של חג לאומי-ישראלי בשל היותו מיצג את נטיעות התקומה המתחדשת, אהבת הצומח והארץ. כלומר, מנהג הנטיעות ביום ט"ו בשבט הוא מנהג חדש של הדורות האחרונים, אולם כבר מקדמא דנא התורה הדגישה את חשיבות נטיעות עצי מאכל בארץ ישראל בכל עת מבלי להתנותם בקבלת ההנאה מפירות העצים, וכן מובא במדרש (תנחומא, קדושים, סימן ח): "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם' (ויקרא, י"ט, כ"ג), אמר להם הקב"ה לישראל: אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב לא תאמרו נשב ולא נטע אלא הוו זהירין בנטיעות, שנאמר: 'ונטעתם כל עץ מאכל', כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים אף אתם היו נוטעים לבניכם. שלא יאמר אדם: אני זקן, כמה שנים אני חי? מה אני עומד מתיגע לאחרים?, למחר אני מת…

מעשה באדריאנוס המלך שהיה עובר למלחמה והולך עם הגייסות שלו להלחם על מדינה אחת שמרדה עליו, מצא זקן אחד בדרך שהיה נוטע נטיעות תאנים. אמר לו אדריאנוס: אתה זקן ועומד וטורח ומתיגע לאחרים?, אמר לו: אדוני המלך, הריני נוטע, אם אזכה אוכל מפירות נטיעותי ואם לאו יאכלו בני. עשה (אדריאנוס) שלש שנים במלחמה וחזר לאחר שלש שנים ומצא לאותו זקן באותו מקום. מה עשה אותו זקן? נטל סלסלה ומלא אותה בכורי תאנים יפות וקרב לפני אדריאנוס. אמר לפניו: אדני המלך, קבל מן עבדך אני הוא אותו הזקן שמצאת אותי בהליכתך, ואמרת לי אתה זקן מה אתה מצטער עומד ומתיגע לאחרים?, הרי כבר זכני המקום לאכול מפירות נטיעותי, ואלה שבתוך הסלסלה מהן מנתך. מיד אמר אדריאנוס לעבדיו: טלו אותה ממנו ומלאו אותה זהובים, ועשו כך.

נטל הזקן הסלסלה מלאה זהובים והתחיל הולך ומשתבח בביתו לאשתו ולבניו, סח להם את המעשה. היתה שכנתו עומדת שם ושמעה מה אמר הזקן, אמרה לבעלה: כל בני אדם הולכין והקב"ה נותן להם ומזמן להם טובה, ואתה יושב בבית חשוך באופל, הרי השכן שלנו כבד את המלך בסלסלה של תאנים ומלא אותה לו זהובים, ועתה עמוד וטול סל גדול ומלא אותו כל מיני מגדים מן תפוחים ותאנים ושאר פירות יפות שהוא אוהב אותן הרבה, לך וכבדו בהן שמא ימלא לך זהובים כמו שעשה לשכננו הזקן. הלך ושמע לאשתו, ונטל סל גדול ומלא אותו כל מיני מגדים תאנים ותפוחים וטען על כתפו וקרב לפני המלך בקופנדר (מחנה מעבר). ועמד ואמר: אדוני המלך, שמעתי שאתה אוהב את הפירות ובאתי לכבדך בתאנים ותפוחים. אמר המלך לסרדיוטין (שומרי ראש) שלו: טלו אותו ממנו וטפחו אותן על פניו. עמדו והפשיטוהו ערום והתחילו טופחין אותו על פניו עד שנפחו פניו, סימו את עיניו, ועשאוהו דוגמא, והלך לביתו בפחי נפש כשהוא עשוי דוגמא בוכה. והיתה אשתו סבורה שהוא בא בסל מלא זהובים, וראתה אותו עשוי דוגמא ועיניו נפוחות וגופו משובר ומוכה. אמרה לו: מה לך?, אמר לה: ששמעתי לך והלכתי לכבד את המלך באותו הסל וטפחו אותו על פני. אלולי ששמעתי לך והטלתי באותו הסל אתרוגין כבר היו מרגימין אותי את כל גופי בהן.
כל כך למה? ללמדך: שהנשים הרעות מפילות את בעליהן ברעה, לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות אלא כשם שמצא עוד יוסיף ויטע אפילו יהיה זקן. אמר הקב"ה לישראל: למדו ממני, כביכול אני צריך?, שנאמר: 'ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם" (בראשית, ב', ח'). נמצאנו למדים כי עיקר מטרת הנטיעה היא המחשבה להטיב עם אחרים, לפיכך התפעל אדריאנוס מן הזקן שהמחיש במעשיו את תכונתו הפנימית של עשיה למען הזולת, לעומת זאת הזקן שהיה ספון בתוך ביתו משום שלא ראה צורך בעשיה למען הזולת אלא רק לתועלת עצמו נענש.

ממעשה זה ניתן ללמוד גם מוסר השכל לענין חשיבות יסוד הסבלנות בלימוד התורה, כמובא במדרש (תנחומא, פנחס, סימן יא): "למה נמשלה תורה לתאנה? שרוב האילנות, הזית והגפן והתמרה נלקטין כאחד (מבשילים יחד), והתאנה נלקטה מעט מעט. וכך התורה: היום לומד מעט ולמחר הרבה, לפי שאינה מתלמדת לא בשנה ולא בשתים". וכן מספרת הגמ' על חוני המעגל: יום אחד היה הולך בדרך וראה איש שהיה נוטע חרוב. שאל אותו: מתי העץ יניב פירות? ענה לו: לאחר שבעים שנה. אמר לו: וכי אתה בטוח שתחיה שבעים שנה? אמר לו אותו אדם: אני באתי לעולם ומצאתי חרוב נטוע ומניב פירות, לכן כמו שאבותי שתלו לי כך אני שותל לצורך בני (תרגום חופשי-תענית, כג.). כלומר, לימוד התורה וערכיה אינם רק רכישת ידע וקבלת תעודה אלא לימוד התורה הוא תהליך מורכב וממושך כלקיטת התאנים מן העץ ולעתים אף כאכילת פרי החרוב לאחר שבעים שנה.

בנוסף לכך מצאנו כי נטיעת עצי פרי בארץ ישראל הוא גם מעשה של דבקות בה', כמבואר במדרש (מד"ר, ויקרא, פרשה כה, ג): "ר"י ב"ר סימון פתח: (דברים, י"ג, ה') 'אחרי ה' אלהיכם תלכו', וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקב"ה? אותו שכתוב בו: (תהלים, ע"ז, כ') 'בים דרכך ושבילך במים רבים' ואתה אומר: 'אחרי ה' תלכו ובו תדבקון'!, וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהדבק בשכינה? אותו שכתוב בו: (דברים, ד', כ"ד) 'כי ה' אלהיך אש אוכלה' וכתיב (דניאל, ז'): כורסיה שביבין דינור…ואתה אומר: 'ובו תדבקון'? אלא מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחלה, הדא הוא דכתיב (בראשית, ב', ח'): 'ויטע ה' אלהים גן בעדן' אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה, הדא הוא דכתיב: 'וכי תבאו אל הארץ ונטעתם" (ויקרא, י"ט, כ"ג). וכן כתב ה"חת"ם סופר" בחידושיו (סוכה, לו. ד"ה: הדומה לכושי): נלענ"ד שרבי ישמעאל לא אמר מקרא "ואספת דגנך" אלא בארץ ישראל בזמן שרוב ישראל שרויין על אדמתן, שהעבודה בקרקע עצמה מצוה משום יישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים… בארץ ישראל אומר רבי ישמעאל: "ואספת דגנך" מצוה ליישב את ארץ ישראל והיא אינה נדחית מפני לימוד תורה, אלא עם הלימוד יש לישב את ארץ ישראל ולעבוד את אדמתה ולהוציא את פירותיה הקדושים.

נמצאנו למדים כי יישוב ארץ ישראל והנטיעות הם הסימן החיצוני המובהק של התיישבות קבע בארץ, לפיכך כאשר רצה הנביא ירמיה להמחיש לישראל את אורכה של גלות בבל ציוה עליהם: "בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פרים" (ירמיה, כ"ט, ה') בגלות, דהיינו, הנטיעות בחו"ל מסמלות את הפך ההתיישבות בארץ ישראל. לעומת זאת "רבי יוחנן בן זכאי אומר: אם היתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך: הרי לך המשיח, בא ונטע את נטיעה ואחר כך צא הקבילו" (אבות דר' נתן), דהיינו, העדפת הנטיעה היא משום שתכלית האדם בעוה"ז היא תיקון הבריאה בגשמיות וברוחניות ואילו קבלת פני משיח היא לתכלית רוחנית בלבד. לפיכך יום ט"ו בשבט קבל בדורות האחרונים גם צביון של חג לאומי-ישראלי בשל היותו מיצג את הפרחת השממה, אהבת הארץ והצומח וסמל לחידוש התיישבות הקבע  בארץ ישראל בעידן התקומה המתחדשת.

קדושת פירות הארץ:

חז"ל קבעו את יום ט"ו בשבט כיום "ראש השנה לאילן" (ר"ה, פ"א, משנה א), משום "שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה" (רש"י, ר"ה, יד.), דהיינו, יום ט"ו בשבט נקבע כיום תחילתה של השנה החקלאית הטבעית של האילן. כלומר, ט"ו בשבט נקבע ליום המסמל את תחילת התעוררות כוחות הצמיחה של אדמת ארץ ישראל והערכותם להוציא את פירותיה הקדושים לצורך קדושתו של עם ישראל, באמצעות קיום המצוות התלויות בפירות הארץ אשר הן הביטוי המוחשי לקשר המעשי והרוחני שבין עם ישראל לארץ ישראל. וכן מצאנו שהתורה משבחת את ארץ ישראל בזכות פירותיה, שנאמר: "כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר. ארץ חטה ושערה וגפן ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" (דברים, ח', ז'-ח'). לפיכך ארץ ישראל אינה רק קרקע למגורי העם היהודי אלא ארץ ישראל היא ארץ שהקב"ה בחר לשכון בתוכה, לקדשה במצוות, להשגיח עליה ולתיתה לעם ישראל בניו. וכן נאמר במשנה: "ארץ ישראל מקדשת מכל הארצות, ומה היא קדשתה?

שמביאים ממנה העמר, והבכורים, ושתי הלחם, מה שאין מביאין כן מכל הארצות" (כלים, פ"א, משנה ו). וכן מובא במדרש (סיפרי, פרשת עקב, פיסקא לז): "נחלת צבי' (ירמיה, ג', י"ט) מה צבי זה קל ברגליו מכל בהמה וחיה כך פירות א"י קלים לבוא מכל פירות של שאר ארצות. דבר אחר: מה צבי זה כשאתה מפשיטו אין עורו מחזיק את בשרו כך א"י אינה מחזקת פירותיה בשעה שישראל עושים את התורה". וכן מצאנו שה' יתברך כרת ברית בין הקרקע לבין ישראל באמצעות מצוות השמיטה והיובל, וכשישראל הפרו את הברית ה' הגלם מן הארץ הטובה. כלומר, המצוות התלויות בארץ מקדשות את פירות הארץ ומשמשות להמחשת הקשר המעשי והרוחני שבין עם ישראל לבין ארץ ישראל, לפיכך אף לוח השנה היהודי והמועדים בכל העולם היהודי תלויים בעונות השנה הנהוגות בארץ ישראל.

וכן מצאנו שבגין חטאו של האדה"ר הונמכה קומתו של אילן החטה לגובה השיבולת, כמובא בגמ': "אילן שאכל ממנו אדם הראשון, רבי מאיר אומר: גפן היה שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנאמר: 'וישת מן היין וישכר'. רבי נחמיה אומר: תאנה היתה שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו, שנאמר: 'ויתפרו עלה תאנה'. ר"י אומר: חטה היתה שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן" (ברכות, מ.). לפיכך באכילת הפירות משבעת המינים בט"ו בשבט מתקנים גם את חטא אכילתו של האדם הראשון מתוך כוונה להגביה את החטה המשולה לדעת למקומה הטבעי, וכן מובא בגמ': "וא"ר חייא בר יוסף: עתידה א"י שתוציא גלוסקאות (לחמנית) וכלי מילת (בגדי משי)… עתידה חטה שתתמר כדקל ועולה בראש הרים" (כתובות, קי"א:).

מטרת תפלתו של משה:

משה רע"ה התפלל תקט"ו תפילות ובקשות כמנין "ואתחנן" (דברים, ג', כ"ג) בכדי להכנס לארץ ישראל על מנת לקיים את המצוות התלויות בארץ, כגון: בנין ביהמ"ק, תרומות, מעשרות, שמיטה, וכו', דהיינו, משה בקש להכנס לארץ לצורך התעלות רוחנית למרות שכל התורה נקראת "תורת משה" על שמו של משה רע"ה משום שכל ימיו ושעותיו היו מלאים במצוות, בכל זאת משה הרגיש כי הוא פגום ברוחניותו משום שנבצרה ממנו האפשרות לקיים גם את המצוות התלויות בארץ, לפיכך משה התחנן תקט"ו תפילות לקב"ה בכדי שיכניסו לארץ ישראל. וכן מובא בתלמוד: "דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל?! וכי לאכול מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך?, אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי. אמר לו הקב"ה: כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר? מעלה אני עליך כאילו עשיתם" (סוטה, יד.).

אולם משה רע"ה התפלל תקט"ו תפילות ובקשות ע"מ להכנס לארץ בגשמיות גם בכדי לספוג את תכונות הקדושה של ארץ ישראל, כגון: "אוירא דארץ ישראל מחכים" (ב"ב, קנח:), וכן "כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא" (כתובות, קיא.), וגם "א"ר אלעזר: מתים שבחוץ לארץ אינם חיים" (כתובות, קיא.), ואף "שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה" (כתובות, קי:), לפיכך הבטיחו ה': "מעלה אני עליך כאילו עשיתם" (סוטה, יד.). כלומר, משה רע"ה לא חפץ לקיים את המצוות התלויות בארץ ע"מ לקבל את שכרן אלא ע"מ לקיימן בפועל ואף לספוג את תכונות הקדושה של ארץ ישראל, על כן ה' החשיב לו את כל כוונתיו לעשיה ממשית. וכן "אמר רב אשי: חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" (ברכות, ו.). כלומר, ה' ענה למשה רע"ה כי אין לו צורך לאכול מפריה של ארץ ישראל או להכנס לתוכה ע"מ להתרומם בקדושה משום שדרגתו גבוהה גם בלאו הכי.

וכן מצאנו שהפוסקים נחלקו בנוסח הברכה האחרונה על תאנים ענבים ורימונים שהיא "ברכה אחת מעין שלש" (ברכות, פ"ו, משנה ח'), בדומה לאמור ברישא של "דרש רבי שמלאי" (סוטה, יד.) פסק רבי יעקב "בעל הטורים" (טור או"ח, סימן ר"ח, ט'): "וכתב בספר המצות…וי"א 'ונאכל מפריה ונשבע מטובה', ואין לאומרו. שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה אלא לקיים מצות התלויות בה". לעומת זאת הב"ח (רבי יואל סורקיס) סבור (שם) כי קדושת ארץ ישראל גנוזה בתוך הפירות הגדלים על אדמתה, וכך כתב הב"ח: "הלא קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ, כי על כן הזהיר ואמר בסוף פרשת מסעי: "לא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל" (במדבר, ל"ה, ל"ד), לפיכך אכילת פירות ארץ ישראל גורמת לאוכלם תוספת קדושה מקדושתה של ארץ ישראל. נמצאנו למדים מדברי הב"ח כי עיקר אכילת פירות א"י היא להכניס את הקדושה לתוך גוף האדם ולהוסיף קדושה לחיותו של האדם בארץ ישראל, לכן לדעתו יש להוסיף לברכה האחרונה על אכילת פירות שבעת המינים את המלים: "ונאכל מפריה ונשבע מטובה". מרן רבי יוסף קארו ב"בית יוסף" (או"ח, סימן ר"ח, ס"ק ט') מגשר בין גישת הטור והב"ח, באומרו: "נראה שטעמו (של הטור) מפני שהיה מפרש שמה שאנו אומרים 'ונאכל מפריה ונשבע מטובה' אין התכלית בשביל האכילה, אלא מה שאומר אחר כך: 'ונברכך עליה בקדושה ובטהרה' הוא התכלית, אלא דמשום דברכה אתיא מפני האכילה, הוא אומר: 'ונאכל מפריה ונשבע מטובה".

נמצאנו למדים אף ממחלוקת זו כי לדעת כל הפוסקים כוונת משה בתפילתו להכנס לארץ לא היתה משום חפצו במילוי תאות האכילה אלא בכדי להוסיף להתעלות בקדושה ולברך על הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל. לפיכך תקנו חז"ל לומר בנוסח הברכה האחרונה "מעין שלש" הנאמרת לאחר אכילת פירות משבעת המינים שנשתבחה בהן הארץ: "ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו והעלנו לתוכה, ושמחנו בבניינה ונאכל מפריה ונשבע מטובה, ונברכך עליה בקדושה ובטהרה" (מ"ב, רח, ס"ק, נ). וכן נאמר בנביא: "ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכל פריה וטובה ותבאו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה" (ירמיה, ב', ז'), דהיינו, כאשר כוונת האכילה של פירות ארץ ישראל היא לצורך "ונברכך עליה בקדושה ובטהרה" אז אכילת הפירות מוסיפה לאדם ולארץ קדושה, אך אם כוונת אכילת הפירות היא מילוי תאות האכילה אז אכילת הפירות גורמת לטומאת האדם והארץ ח"ו.

סיפור עממי לט"ו בשבט:

מנהג אכילת הפירות ביום ט"ו בשבט הוא מנהג קדום שנקבע ע"י מקובלי צפת (לפני כחמש מאות שנה) ונכתב לראשונה בספר "חמדת ימים" (שפורסם בשנת ה'תצ"א), מטרת מנהג אכילת פירות ארץ ישראל נועד לקשר בין עם ישראל לארצו הקדושה הן בגשמיות והן ברוחניות, ניתן לראות כי אכילת פירותיה של ארץ ישראל טומנת בתוכה גם סגולות נוספות, כמתברר מן הסיפור העממי המובא להלן:     

יהודי ירא שמים בשם ניסים התגורר בצריף קטן בטבריה, ניסים היה עני מרוד ותורתו היתה לו לאומנותו. מקור פרנסתו היה רק עץ רימון בודד אחד שצמח בחצרו, עץ הרימון היה גדול מאוד והצמיח פירות רבים ועסיסיים אשר היו מפורסמים בכל הסביבה ורבים היו באים לקנותם כשהבשילו, משום שמפה לאוזן נפוצה השמועה כי רימונים אלו הם סגולה לבריאות. ב'שלושת השבועות' היה עץ הרימון מתמלא בפירות אך איש לא נגע בהם עד לאחר ט' באב. רק לקראת שבת 'נחמו' היה ניסים ניגש אל העץ, קוטף את מבחר הפרי ובשבת היה מברך עליהם "שהחיינו". אך למרות כל מעלותיו של העץ לא היה בכוחו לפרנס את ניסים בריווח, וכך נותר ניסים עני מרוד משום שלפרנסת משפחתו ברוכת הילדים נדרש ממון רב יותר. כשהגיעו בנותיו  לפרקן לא היה לנסים כסף להשיאן, ואף לפתע אירע לניסים אסון כלכלי משום שעץ הרימון לא הניב את פירותיו באותה שנה. בערב שבת 'נחמו' יצא ניסים אל העץ ומצא בו רק שלושה רימונים גדולים ועסיסיים, ניסים בחן את הרימונים בתשומת לב וגילה שהרימונים הללו הם הגדולים והיפים ביותר שהצמיח העץ מעודו. בשבת בירכו בני המשפחה על שני רימונים, ואת הרימון השלישי שמרו לט"ו בשבט ראש השנה לאילנות. בטבריה פשטה לה שמועה כי שלושת הרימונים שנקטפו השנה בחצרו של ניסים הם בעלי סגולה מיוחדת, מפני שכל כוחו של העץ מרוכז בפירות אלו. לפיכך באו אנשים רבים לניסים והציעו לו סכומי כסף גדולים בעבור הרימון הנותר, אך הוא סירב למוכרו והודיע לכולם כי הרימון הנותר מיועד לט"ו בשבט. עברו מספר שבועות ובני המשפחה החלו לסבול חרפת רעב כי בבית נסים לא היה מה לאכול, ובוודאי שלא היתה לו נדוניה לבנותיו. מחוסר ברירה החליט ניסים לצאת לחוץ לארץ ולאסוף תרומות לפרנסת המשפחה ולהכנסת כלה, אך קיבל על עצמו לא לגלות שהוא מארץ ישראל ע"מ שלא להוציא דבת הארץ רעה. ניסים נטל עמו את הרימון הנותר, נפרד בצער מבני ביתו ויצא לדרך.

נסים התגלגל ממקום למקום מבלי שהצליח לאסוף כסף רב גם מפני העובדה שהוא לא גילה שמוצאו מארץ ישראל. לאחר נדודים רבים הגיע ניסים ביום ט"ו בשבט לאיסטנבול בירת תורכיה, וכשנכנס לבית המדרש מצא שם את כל הקהילה היהודית עצובה ומודאגת, מפני שגזירת גירוש ריחפה מעל ראש הקהילה, כי בן המלך חלה במחלה אנושה ואביו המלך החליט שהיהודים הם האשמים במחלתו. לפיכך המלך גזר כי אם הנסיך לא יבריא יגורשו כל היהודים מתורכיה. לפתע ניגש שמש בית המדרש אל ניסים ושאלו האם הוא מארץ ישראל!? נסים התפלא על השואל והשיב לו בשאלה: מנין לך לדעת שאני מארץ ישראל?, השמש ענה לו שהרב הראשי הריח ממנו את ריחה של ארץ ישראל בעת שהוא נכנס לבית המדרש, ולכן הוא מבקש לדבר איתו. ניסים ניגש אל הרב ואמר לו: הרב וודאי הריח את הרימון שהבאתי מהארץ, אשמח מאוד להתחלק בו עם הרב לכבוד ט"ו בשבט. הרב קרא בהתפעלות: יש עמך רימון מארץ ישראל?! ומיד חיבק את ניסים בהתרגשות ואמר לו: בעזרת ה' ממך תבוא ישועתנו. משום שאתמול כשאמרנו את "תיקון ליל ט"ו בשבט" התעמקתי בספרים הקדושים הכותבים בענייני הפירות, עיינתי במהותם של הפירות שאנו זורקים את קליפתם ואוכלים את פנימיותם כרימונים, אגוזים, וכו'. ולמדתי כי פירות אלו מלמדים אותנו שהעיקר הוא תוכם, דהיינו, הפנימיות היא החשובה. בזמן למודי החלה המילה "רימון" לרצד מול עיני והבנתי שממנה תבוא ישועתנו. מלבד זאת, "רמוני"ם" הם ראשי תיבות של המשפט: "רפואת מלך ובנו ניסים יביא מהרה", לפיכך בוא עימי ונלך אל המלך ונרפא את בנו.

מיד רצו הרב וניסים לארמון המלך והוכנסו בדחיפות לארמון אל מיטת הנסיך שהיה מוטל כמת. ניסים הוציא את הרימון מתרמילו, חצה את הרימון וסחט ממנו מספר טיפות מיץ רימון לתוך פיו של החולה. הנסיך בלע את טיפות הרימון ומיד החל להתאושש ולהבריא. נישק המלך בהתרגשות ולחץ את ידיהם של הרב וניסים, והודה להם בחום ואף הורה להעניק לניסים שק של זהובים. נסים נטל עמו את שק הזהובים ואת החלק השני של הרימון ע"מ לברך עליו כמנהגו בכל יום ט"ו בשבט, והרב הלך לבית המדרש בכדי לבשר ליהודים על הנס הגדול. לאחר ט"ו בשבט שב ניסים לביתו בטבריה כשהוא עשיר גדול, את פניו של ניסים קידם עץ הרימון אשר ניצניו בשרו לניסים כי אף הרימון שב לתת את כמות פירותיו המתוקים כבעבר. נמצאנו למדים כי לפירות מארץ ישראל ישנן סגולות מיוחדות משום שהם יונקים את חיותם מאדמת ארץ הקודש, לפיכך עיקר הכוונה באכילת פירות א"י היא להכניס את הקדושה לתוך גוף האדם ולהוסיף קדושה לחיותו של האדם בארץ ישראל.

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי חגיגת יום ט"ו בשבט נקבעה ע"י האדם לדורותיו ע"פ התפתחותו של הטבע בארץ ישראל אשר קדושתה נובעת מתורת ישראל, דהיינו, מורכבותו והשתלשלות חגיגתו של יום ט"ו בשבט מלמדים כי ט"ו בשבט משלב בתוכו את האדם והטבע יחד עם הארץ והתורה. וכן מצאנו שתכונות צמיחתו הטבעית של העץ דומות לתכונות צמיחתו של האדם בגשמיות וברוחניות, ואף תכונותיו הטבעיות של העץ מורכבות מתכונות אנושיות. כמו כן למדנו שיחודיותה של ארץ ישראל מבטא את הקשר המעשי והרוחני שבין עם ישראל לארץ ישראל באמצעות קיום המצוות התלויות בפירות הארץ. לפיכך אף משה רע"ה חפץ להכנס לארץ ישראל בכדי להוסיף להתעלות בקדושה ולברך על הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל. התפתחותו של יום ט"ו בשבט מיום בעל משמעות הלכתית לענין מעשרות הפירות מימי המשנה ליום חג לכלל ישראל כפי שנקבע ע"י מקובלי צפת (לפני כחמש מאות שנה), גרם לכך שבדורות האחרונים קבל יום ט"ו בשבט גם צביון של חג לאומי-ישראלי בשל היותו מיצג את נטיעות התקומה המתחדשת, אהבת הצומח והארץ.

לפיכך יום ט"ו בשבט משמש גם כבבואה של התפתחות עם ישראל בתהליך הגלות, דהיינו, כשם שניצני העץ מגלים כי העץ התמלא בכוחות חיים חדשים הפורצים החוצה, כך גם התהליך ההסטורי העובר על עם ישראל בטרם בואה של הגאולה השלמה מתבטא בפריחה המחודשת בארץ ישראל. לפיכך הנטיעות בארץ ישראל בכל השנה ובאופן מיוחד ביום ט"ו בשבט מסמלים את עומק המחשבה להתדבק בה' ולהטיב עם האחרים, ואת החשיבות של הסבלנות בלימוד התורה, כמו כן הנטיעות מעידות על אהבת הארץ והצומח המסמלים את חידוש התיישבות הקבע  בארץ ישראל בעידן התקומה המתחדשת, ואף את התקרבותה של הגאולה השלמה, כמובא בגמ': "ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה (רש"י-כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ ואין לך קץ מגולה יותר), שנאמר: 'ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" (סנהדרין, צח.).

יה"ר שנזכה לחזות בתגשמות חזון הנביא: "הנה ימים באים נאם ה' ונגש חורש בקצר ודרך ענבים במשך הזרע והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה. ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו את פריהם. ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם אמר ה' אלהיך"  (עמוס, ט', י"ג-ט"ו).

רפאל ב"ר אשר חגבי

להלן הקישור לכתבה המלאה: טו בשבט – אדם וטבע ארץ ותורה

נלקח מאתר:

Posted in חג לאילנות ט"ו בשבט, כללי | Tagged , , , , | סגור לתגובות

חוני המעגל – מדרש לט"ו בשבט

כניסה למערת הקבר של חוני המעגל נלקח מויקיפדיה

מעשיו המופלאים של חוני המעגל, יכולים ללמד אותנו פרק אמוני בעבודת השם, האם ניסים ונפלאות מעשי ידי צדיק, דבר מבורך הוא?

נכתב על ידי: מני ישי

לכבוד ט"ו בשבט, והגשמים הרבים שפקדו אותנו השבוע. נלמד שני מדרשים מופלאים, על חוני המעגל, היכולים ללמד אותנו פרק קטן בעבודת השם.

המשנה במסכת תענית (פרק שלישי, משנה ח'):  

"מַעֲשֶׂה שֶׁאָמְרוּ לוֹ לְחוֹנִי הַמְעַגֵּל, הִתְפַּלֵּל שֶׁיֵּרְדוּ גְשָׁמִים.  

אָמַר לָהֶם, צְאוּ וְהַכְנִיסוּ תַנּוּרֵי פְסָחִים, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִמּוֹקוּ.

הִתְפַּלֵּל וְלֹא יָרְדוּ גְשָׁמִים.

מֶה עָשָׂה?

עָג עוּגָה וְעָמַד בְּתוֹכָהּ, וְאָמַר (לְפָנָיו), רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּנֶיךָ שָׂמוּ פְנֵיהֶם עָלַי, שֶׁאֲנִי כְבֶן בַּיִת לְפָנֶיךָ. נִשְׁבָּע אֲנִי בְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן, עַד שֶׁתְּרַחֵם עַל בָּנֶיךָ.

הִתְחִילוּ גְּשָׁמִים מְנַטְּפִין.

אָמַר, לֹא כָךְ שָׁאַלְתִּי, אֶלָּא גִּשְׁמֵי בוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת.

הִתְחִילוּ לֵירֵד בְּזַעַף.

אָמַר, לֹא כָךְ שָׁאַלְתִּי, אֶלָּא גִּשְׁמֵי רָצוֹן, בְּרָכָה וּנְדָבָה.

יָרְדוּ כְתִיקְנָן, עַד שֶׁיָּצְּאוּ יִשְׂרָאֵל מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים.

בָּאוּ וְאָמְרוּ לוֹ, כְּשֵׁם שֶׁהִתְפָּלַלְתָּ עֲלֵיהֶם שֶׁיֵּרְדוּ כָּךְ הִתְפַּלֵל שֶׁיֵּלְכוּ לָהֶן.

אָמַר לָהֶן, צְאוּ וּרְאוּ אִם נִמְחֵית אֶבֶן הַטּוֹעִים".

מה אנו למדים ממדרש זה.

אנו למדים כי צדיק, בתפילתו, יכול לשנות סדרי עולם, להתערב במעשה בראשית,  הגשם ככלי אמוני, : ירידת הגשמים, או הפסקתם, תלויה בתפילתו של הצדיק, ועד כמה נענה השם לתפילתו.
מעשהו של חוני, הוא בעייתי, שכן,  . הבעיה הגדולה המרחפת מעל המעשה הינה, עד כמה יכול ורשאי אדם לנסות ולהתערב במהלך הטבע. היהדות  לא ראתה בשינוי סדרי הטבע מהלך חיוני להולכת הבריות לאמונה בקב"ה ונשאלת השאלה, .עד כמה אפשר לצדיק להתערב בעבודת השם.האם כל פניה שלו תיענה , ועוד בניסים מופלאים, לעיני כל העם? האם דבר זה יחזק את האמונה בשם?

מדרש שני.

הגמרא מספרת כי פעם אחת היה חוני הולך בדרך, וראה איש נוטע חרוב. לאחר ששאל חוני את האיש מתי העץ יניב פירות, והלה ענה לו כי רק בעוד לאחר שבעים שנה, שאל אותו חוני האם הוא בטוח שיחיה עוד שבעים שנה כדי לחזות באותם פירות. האיש הסביר לחוני כי כשם שהוא בא לעולם ומצא בו חרוב נטוע ונותן פירות, כך גם הוא שותל לבניו. כך מלמד עץ החרוב מלמד את חוני את חשיבות התהליך, ואת הזמן שיש להשקיע כדי לראות ברכה בעמלך.

לא סתם מדובר במדרש על עץ החרוב, שכן העץ שבמיוחד מבטא את הקשר בין הדורות הוא עץ החרוב. מכיוון שאין הוא עושה פירות מיד אם כן נטיעת החרוב כל כולה לבטא את הקשר בין הדורות

כלומר.החרוב שנותן פירות הוא העץ שמלמד בצורה הבולטת ביותר שהעולם לא מתוקן ברגע אחד. היכולת לתקן את העולם היא כצמיחת העץ. כמו שצמיחת העץ לוקחת זמן רב ולפעמים דורות רבים, חוני רגיל לעבוד את ה' ומיד לראות פירות, לא כך הוא הדבר, עבודת השם איטית היא , ומדורגת , ואין אדם דומה לחברו בעבודת השם., וכמות ההשקעה היא אחד המדדים הנחשבים, ולא רק התוצאה חשובה אלא דרך עבודת השם, התחזקות האמונה ולימוד טיפין טיפין הוא  שמעלה את האדם למדרגות של קדושה .וזהו תהליך ארוך, של שנים, ושהדרך לא פחות חשובה מהתוצאה.

 

ויהי רצון, שנדע ונזכה, ללמוד ולעלות  מעלה מעלה בסולם התורה.

שבת שלום וחג ט"ו בשבט שמח .

.

Posted in חג לאילנות ט"ו בשבט, כללי, מני ישי | Tagged , , | סגור לתגובות

עכשיו הזמן: הרב אוהד אזרחי חוגג ט"ו בשבט

עץ לעץ מצמיח יער: נכתב על ידי: אלכס לוין

אין זה פלא אם הליבידו שלכם מתחיל להתעורר ורעיונות חדשים מבצבצים בשולי ההכרה. הלוא מדובר בט"ו בשבט, נקודת הציון העברית לראשית האביב. הרב אוהד אזרחי סוקר את מעגל החגים העברי, החל מעכשיו

נכתב על ידי: הרב אוהד אזרחי

להלן הקישור לכתבה המלאה: עכשיו הזמן: הרב אוהד אזרחי חוגג ט"ו בשבט

נלקח מאתר:

Posted in חג לאילנות ט"ו בשבט, כללי | Tagged , , | סגור לתגובות

אגדות חז"ל : ראש השנה לאילנות וראש השנה לנטיעה

נכתב על ידי: הרב שבתי רפפורט

 

במשנה בריש מסכת ראש השנה שנינו:"באחד בתשרי ראש השנה וכו' לנטיעה וכו'. באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו".
הרי לנו שני ראשי שנים הקשורים בעצים. באחד בתשרי, שהוא ראש השנה ה"כללי", והיום שבו "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון" ראש השנה לנטיעה. ואילו לאילן נתייחד ראש שנה מיוחד לו, מלבד ראש השנה לנטיעה, והוא אחד בשבט לדעת בית שמאי, ולדעת בית הלל חמשה עשר בו. לכן, ראשית עלינו להבין את ההבדל שבין תחלת השנה לנטיעה, לבין התחלתה לאילן.
במסכת ראש השנה (דף ט' ע"ב), מובאת הברייתא דלהלן:"תנו רבנן: אחד הנוטע, אחד המבריך, ואחד המרכיב, ערב שביעית שלשים יום לפני ראש השנה – עלתה לו שנה, ומותר לקיימן בשביעית. פחות משלשים יום לפני ראש השנה – לא עלתה לו שנה, ואסור לקיימן בשביעית ופירות נטיעה זו אסורין עד חמשה עשר בשבט, אם לערלה – ערלה, ואם לרבעי – רבעי".ופירש רש"י שם:
"ואף על פי שאמרנו עלתה לו שנה אם חנטו בה פירות לאחר ראש השנה של שנה רביעית מיד (קודם ט"ו בשבט) – עדיין אסורין הן עולמית משום ערלה, שאף על פי שראש השנה תשרי לנטיעה – חמשה עשר בשבט ראש השנה לאילן, וזו כבר נעשית אילן, לפיכך אין שנתה מתחדשת לצאת מידי ערלה עד חמשה עשר בשבט, אבל משם ולהלן, אם יחנטו בה פירות – דין רבעי עליהם לאכול בירושלים".

והיינו שלענין חישוב שנות הנטיעה וגילה, לענין שנות ערלה, ולענין היתר חרישת שדה האילן בערב שביעית, ראש השנה הוא אחד בתשרי. ואם עברה על הנטיעה תקופה מספקת כדי להחשב שנה (לשיטת הברייתא שהבאנו היינו ל' יום) הרי כשפגע בה אחד בתשרי, היא חשובה בת שנה, ונותר למנות לה משנות ערלה רק שנתיים נוספות. אבל משעה שנעשית הנטיעה אילן, השתנה דינה, וראש השנה שלה עבר ליום אחר, הוא חמשה עשר בשבט. כידוע היום הקובע לשנת הפרי הוא יום חנטתו. לכן כאשר באים לקבוע אם הפירות מותרים באכילה, צריך לבדוק אם חנטו אחרי ראש השנה הרביעית לאילן. יום זה, הוא חמשה עשר בשבט.

הרי לנו שבמהלך גידול העץ, והפיכתו מנטיעה לאילן, התחלף ראש השנה שלו. וכעת עלינו לברר מהי נטיעה ומהו אילן. ההבדל בין נטיעה לאילן אינו רק לענין ראש השנה, אלא גם לגבי חרישת שדה אילן המותרת בערב שביעית בזמן שכבר נאסרה עבודת הקרקע. וכך שנינו במסכת שביעית פרק א' משנה ה':

"שלשה אילנות וכו' מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן".

ואילו גבי נטיעות שנינו שם:
"עשר נטיעות מפוזרות בתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ר"ה".

ושם במשנה ח':
"עד אימתי נקראו נטיעות רבי אלעזר בן עזריה אומר עד שיחולו (פי' הרמב"ם והר"ש עד שיעשו הפירות חולין, והיינו אם יפדו בשנה הרביעית, או שיעשו חולין מאליהם עד השנה החמישית), רבי יהושע אומר בת שבע שנים רבי עקיבא אומר נטיעה כשמה (ופי' הרמב"ם שנלך בה אחר מנהג הלשון וכל מה שיקראו בני אדם נטיעה היא נטיעה וכו'. והר"ש פירש היינו בת שנתה)".

בפרק ג' מהלכות שמיטה ויובל הלכה ז' פסק הרמב"ם כרבי עקיבא כפי שפירש במשנה, שנחשב נטיעה כל זמן שקוראים לו אנשים נטיעה.

ונבאר כאן את ההבדל המהותי בין נטיעה לאילן, ומכאן את ההבדל שבין ראשי השנים שלהם. הנטיעה היא עץ בילדותו, שעדיין אינו עצמאי וחשוב כאילן. לכן, אפשר לומר שחשיבותו היא בעיקר בקבוצה. ולכן, מלבד הסיבה החקלאית, לענין המרחק שאליו מגיעים השורשים, יש גם סיבה עקרונית להלכה למשה מסיני שעשר נטיעות לבית סאה הינה נטיעה "תקנית". ידוע לנו מכמה עניינים ומקורות שקבוצה שלמה היא במספר עשרה, והדבר נתבאר בכמה מספרי מהר"ל. ולכן ביחידת שטח רגילה, שהיא בית סאה, כדי שתחשב נטועה בנטיעות, צריכה להיות שם קבוצת עצים, והיינו עשרה. אבל האילן כבר חשוב לעצמו, ומה שצריך שלשה הוא רק כדי לחבר את הקרקע שבין האילנות ולתת לה חשיבות של שדה אילן, כמו שמבואר במשנה ובגמרא במסכת בבא – בתרא פ"א ע"א לגבי קנה שלשה אילנות קנה קרקע.

וממה נובעת חשיבותו של האילן לעומת הנטיעה, בזה נחלקו התנאים שהבאנו במסכת שביעית. רבי אלעזר בן עזריה סובר שעיקר האילן הוא מה שנהפך ממקבל לנותן. עד שיחולו פירותיו היה העץ בגדר "אוכל ואינו עושה", הצריך טיפול והשקעות לא משום ההוה שלו, אלא מתוך תקוה לעתידו. אבל כאשר הוא נותן פירות המותרים באכילה, הרי נעשה "עץ מאכל", ויש לו חשיבות עצמאית משלו.
ולדעת רבי עקיבא כפירוש הר"ש, שתלוי ב'מלאה לו שנה', יש לומר שהרעיון דומה לענין טריפה. במס' חולין (דף נ"ז ע"ב):

"אמר רב הונא: סימן לטרפה – י"ב חדש" (רש"י: אם כך חיה בידוע שלא נטרפה) ושם "א"ר יוסי בן המשולם: מעשה בענבול באחד שנפחתה גלגלתו, ועשו לו חידוק של קרויה וחיה. אמר לו ר' שמעון בן אלעזר: משם ראיה! ימות החמה היה, וכיון שעברו עליו ימות הצנה מיד מת".

ומכאן מסיקים שהטעם שצריך שתעבור עליהם שנה שלמה כדי לברר שאינו טרפה, הוא כדי שיעמוד גם בימי החום וגם בימי הצינה ואז יודע שהוא מסוגל להחזיק מעמד בעולם בכל המצבים, כבריא. ובפתחי תשובה (יו"ד סי' נז ס"ק טז) הביא מספר חומות ירושלים שלכן השנה שצריכה לעבור עליו אינה שנה של י"ב חודש שלנו, אלא שנת חמה של שס"ה יום, כדי שיעברו עליו כל ימי החמה והצינה במעגל שלם.

ויתכן שהוא הטעם לגבי נטיעה, שעד שיתברר שהיא מסוגלת להחזיק מעמד בימי החמה והצינה הרי היא צריכה טיפול והשגחה מתמידים, ואינה בעלת קיום עצמאי. ומשתעבור עליה שנה הוכח שהיא תפשה את מקומה בעולם ונעשית אילן. (לפי טעם זה ברור שנטיעה היא בת שנתה היינו עד שתעבור עליה שנה מעת לעת, ולא עד ראש השנה שאז מלאה לה שנה לענין ערלה, ובלאו הכי נראה שכן מוכח מהמשנה ומלשון רש"י בר"ה שהבאנו למעלה). וגם לפירוש הרמב"ם בר"ע שתלוי במה שהאנשים קוראים שמו אילן, נראה שאנשים קוראים אילן לדבר יציב וקבוע.

ורבי יהושע אמר שהנטיעה נקראת אילן כעבור שבע שנים, והיינו שעבר עליה מחזור שלם של שבע שנים, שהוא מחזור חקלאי שלם של שמיטה ואז התקיים העץ בכל שרשרת המצבים החקלאיים, והדינים הנובעים מהם, ואז נחשב הוא לבעל קיום עצמאי וראוי להיקרא בשם אילן.

ומכך נובע ההבדל שבין ראשי השנים של הנטיעה ושל האילן. אחד בתשרי הוא ראש השנה ויום הדין לכל באי עולם, שאז מתחדש הרצון האלוקי בבריאה, ומתחדשת הבריאה מעצמה. וחדוש השנה לגבי הנטיעה הוא מעצמו, משום שאין לנטיעה קיום עצמאי, והיא בגדר מקבל בלבד. אבל כאשר נבחן האילן בקיומו המיוחד, נתייחד לו ראש השנה שהוא בעיצומם של ימי החורף, כאשר מתחיל השרף לעלות באילנות, והוא מיצג את עמידתו של האילן בחורף והתעוררותו העצמית לתחיה ופריחה מחודשות.

בספרי חסידות, וביניהם בספר "בני יששכר" מופיעה שייכות ראש שנה לאילן לאדם מישראל, שכן כתבה התורה "כי האדם עץ השדה". ושם מבואר שלשיטת רבי אלעזר שבתשרי נברא העולם, והיינו שתחילת בריאתו היתה בכ"ה אלול, תחילת עלייתו במחשבה היתה ארבעים יום קודם לכן, והיינו בט"ו באב. ולכן היה יום טוב ויום התחדשות בט"ו באב, שאז היתה מין התעוררות והתחדשות בעולם. ולשיטת רבי יהושע שבניסן נברא העולם, והיינו בכ"ה באדר החל להבראות, תחלת עלייתו במחשבה היתה בט"ו בשבט.

ונראה כפי שנתבאר בהרבה ספרים שאלו ואלו דברי אלקים חיים, ומבחינת ישראל נברא העולם בניסן. ובאמת אחר כך נתיחד להם ראש חדשים בפני עצמו, ניסן, שהוא ראשון לגאולתם. ויום התעוררות החידוש המיוחד הזה, יצירת עם ישראל, הוא ט"ו בשבט, שהוא יום ההתחדשות המיוחדת והעצמאית, של בחינת הנותן שבעולם, שכבר בגר משלב המקבל הסביל. חז"ל אומרים כי כ"ו פסוקי מזמור קלו בתהלים "כי לעולם חסדו" הם כנגד עשרים וששה הדורות שעבר העולם עד מתן תורה, שהיה ניזון בחסד השי"ת, ומאז ניזון בזכות. זה היה מעבר העולם ממצב של נטיעה למצב של אילן. וכאמור ראשיתו של מעבר זה, עלייתו במחשבה, קשורה לט"ו בשבט.

וכך איתא במדרש ריש פרשת תצוה:

"זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך, וכי לא נקראו ישראל אלא כזית הזה בלבד והלא בכל מיני אילנות נאים ומשובחים נקראו ישראל, בגפן ותאנה שנאמר (תהלים פ) גפן ממצרים תסיע, תאנה שנאמר (הושע ט) כבכורה בתאנה בראשיתה, כתמר שנא' (שיר השירים ז) זאת קומתך דמתה לתמר, כארז שנא' (תהלים צב) כארז בלבנון ישגה, כאגוז שנאמר (שיר השירים ז) אל גנת אגוז ירדתי, וקראן בכל מיני שלחים שנאמר (שיר השירים ד) שלחיך פרדס רמונים, ובא ירמיה לומר זית רענן יפה פרי תואר אלא מה הזית הזה עד שהוא באילנו מגרגרין אותו ואח"כ מורידין אותו מן הזית ונחבט, ומשחובטין אותו מעלין אותו לגת ונותנין אותן במטחן ואח"כ טוחנין אותן ואח"כ מקיפין אותן בחבלים, ומביאין אבנים ואח"כ נותנין את שומנן כך ישראל באין עובדי כוכבים וחובטין אותם ממקום למקום וחובשים אותן וכופתין אותם בקולרין ומקיפין אותן טרטיוטין ואח"כ עושין תשובה והקב"ה עונה להם, מנין שנא' (שמות ב) ויאנחו בני ישראל".

הנה שישראל נדמו בדברי הנביאים לעצים כדי לבטא את שבחם. אבל השבח המיוחד להם נתבטא דווקא כזית, שעיקר טובו ויחודו יוצא אל הפועל אחרי מאבק ולחץ. וכן ישראל שמתוך המאבקים והלחצים שהם נלחצים, הם מבטאים את אהבתם וקרבתם לשי"ת. נמצא שהדימוי של ישראל לזית ממצה ביותר את עצם הדימוי שלהם לאילן, המבטא את יחודם.

כמעט תמיד חל יום ט"ו בשבט בשבוע שקוראים בו פרשת בשלח. וכך איתא במדרש בריש הפרשה:

"ויהי בשלח פרעה, הה"ד (שיר שיר השירים ד) שלחיך פרדס רמונים. א"ר לוי משל לאחד שהיה לו שדה והיה בה גל של צרורות, עמד ומכרה לאחר. עמד אותו האיש שקנאה והעביר אותו הגל מתוכה ומצא תחתיו מים חיים, נטעה גפנים עשאה שורות שורות וכו'. עבר עליה אותו האיש שמכרה ראה אותה מליאה כל טוב אמר אוי לי שכך מכרתי אוי לך שכך הוצאתי מידי כך היו ישראל במצרים גל של צרורות וכו'. כיון שיצאו נעשו פרדס רמונים וכו', נעשו שורות שורות, ראובן שמעון לוי ויהודה וכו', סמכה על הקנים אלו קני המנורה וכו', פרעה ראה אותם שורות שורות כהנים לוים וישראלים דגלים דגלים התחיל צווח ואמר אוי לו לאותו האיש שכך הוציא מתחת ידו לכן נאמר ויהי בשלח פרעה".

והנה ביציאת מצרים עדיין לא היו ישראל מסודרים עדיין בדגלים, וודאי שלא היו להם עדיין מנורה ושאר כלי מקדש. אלא שעם יציאתם שהיתה בחסד בשי"ת התחילה כבר לנצנץ ולהופיע חשיבותם העצמית של ישראל שהתחילה להתפתח מאז. וכבר היה הדבר לתופעה ממשית שפרעה יכול היה לחוש בה. קריעת ים סוף כבר לא היתה בחסד אלא בדין ובזכות. הים לא נקרע עד שמסרו ישראל נפשם ונסעו למים, ושם נאמר "ויבא מלאך האלקים וגו'", ודרשו חז"ל שהיו ישראל נתונים בדין באותה שעה. כלומר שהיתה כאן הצלה בדין ובמשפט, בזכות יחודם ומעלתם, ומשום שבאמת נשתנו אלו מאלו. ובהתחדשות זו אמרו ישראל שירה.

והוא ענין ט"ו בשבט, זמן ההתחדשות לאילן הקיים קיום עצמאי בעולם, כעץ מאכל. וכח התחדשות זו ניתן ומתעורר בכלל וגם בפרט לרצות להיות מיוחד ועצמאי. כשיחוד זה מתבטא ביכולתו לעמוד במאבקים ובקשיים שונים, ולהיות נותן ומשפיע.

להלן הקישור לכתבה המקורית: אגדות חז"ל : ראש השנה לאילנות וראש השנה לנטיעה

נלקח מאתר: Continue reading

Posted in חג לאילנות ט"ו בשבט, כללי | Tagged , , , | סגור לתגובות

ט"ו בשבט חג לאילנות

התמונה מויקיפדיה

 

נכתב על ידי: הרב רפאל ב"ר אשר חגבי

 

 

 

ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו (שמות ט"ו).

 

שאלות

לכאורה מתבקשת השאלה, מדוע ה' הרחמן ניסה את ישראל, על ידי שהצמיא שש מאות אלף רגלי לבד מנשים וטף, במדבר הגדול והנורא ? הלא זה בבחינת גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה?

א.

ועוד, מדוע נאמר, ויורהו ה' עץ. היה צריך לומר, ויראהו ה' עץ ?   ועוד, מדוע הורהו ה' דווקא עץ ולא דבר אחר ?

ב.

ועוד, מדוע השליך משה את העץ כדי להמתיק את המים, הלא לא נצטווה להשליכו? ועוד, הלא ישראל עלולים היו לחשוב שהעץ שזרק משה, הוא זה שהמתיק את המים, ולא חסדי ה'?

ג.

ועוד, מדוע נכפלה מילת שם שם לו ושם ניסהו.  הלא היה אפשר לקצר ולומר, שם נתן לו חוק ומשפט וניסהו?

ד.

ועוד, נראה לכאורה שאין קשר בין תחילת הפסוק לבין סופו. כי ישראל התלוננו על מרירות המים, ומשה המתיק להם את המים. לשם מה היה צורך להוסיף להם חוק ומשפט, שלא ביקשו. מה הקשר בין מים המרים לחוק ומשפט ?

ה.

כיצד נרמז בפסוק ענין טו בשבט ?

ו.

חשיבות נטיעת עצים להמשך קיום הדורות, ממעשה חוני המעגל.

ז.

תשובות

נראה להשיב, שכוונת ה' לא היתה להצמיא את ישראל, למרות שזהו טבע המדבר שאין בו מים. אלא, כוונת ה' היתה לזכות את ישראל במצות הביטחון בה', וללמדם את ענין התפילה על הפרנסה. שנאמר, למען ענותך ולמען נסותך להטיבך באחריתך (דברים ח'). ואכן ישראל בטחו בה' ועמדו בנסיון, ויצאו ממצרים רק עם מצות לחם עוני, והלכו שלושה ימים ללא מים לשתות. שנאמר, וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים (שמות ט"ו). על כן התגאה ה' בישראל, ואמר להם על ידי נביאו, זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה (ירמיהו ב'). דהיינו, משום שעמדו בגדול הנסיונות, שהוא מניעת לחם ומים, שהם יסוד קיום הגוף. מטרת ה' במתן נסיון קשה זה, היתה להעביר מסר נצחי לכלל ישראל כולל נשים וטף, מיד בצאתם מארץ מצרים, שהפרנסה מצויה בידו בלבד. וכאשר קשים מזונותיו של האדם כקריעת ים סוף, ישליך את יהבו על ה' בתפילה. על מנת שה' יקרע את רוע מזלו ויתן לו פרנסה ראויה, בנחת ולא בצער, כדרך שה' זן ומשקה את העצים, אפילו במדבר.  שנאמר, ויורהו ה' עץ. כלאמר, לא תצמח תועלת לאדם בתלונות על רוע מזלו, אלא להפך, יוסיף לעצמו מרירות קשה ומרה. שנאמר, ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם (דהיינו, משום שישראל היו מרים), על כן קרא שמה מרה (דהיינו, שלא היה זה שם המקום בתחילה). בקריאת שם המקום מרה נרמז לישראל ענין התפילה על הפרנסה. כי ה' הוכיח לישראל שתלונתם לא הועילה להמתיק להם את המים המרים. שנאמר, וילונו העם על משה לאמר מה נשתה. ורק תפילת משה היא שהועילה. שנאמר, ויצעק אל ה' וימתקו המים.  ודע, שהמים במרה היו מתוקים, אלא, שבפיהם של ישראל נהפכו המים למרים. כפי שמצאנו בענין הסוטה, שהכהן היה משקה אותה מן המים המתוקים שבכיור. כפי שנאמר בתחילה, ולקח הכהן מים קדושים. ולאחר מכן נאמר, וביד הכהן יהיו מי המרים (במדבר ה'). כלומר, טעם המים היה מתחלף בפי האישה לפי מעשיה. אם היתה כשרה היו המים בפיה מתוקים וקדושים, אך אם סטתה  היו המים בפיה מרים ומאררים. שנאמר, ובאו בה המים המאררים למרים. באותה הדרך הפכו המים המתוקים של מרה, למים מרים בפיהם של ישראל, מאחר והתלוננו על משה, במקום להתפלל לה'. רק תפילת משה הועילה להחזיר לפיהם של ישראל את מתיקות המים.

א.

הטעם שנאמר, ויורהו ה' עץ, ולא נאמר, ויראהו ה' עץ. כי מילת ויורהו היא מלשון הוראה. ללמדנו, שה' לימד את משה עצה כדי שילמדה לישראל. ה' יעץ למשה להורות לישראל את הדרך שבה יוכלו להמתיק את המים, שהוא יסוד הפרנסה. והדרך היא על ידי לימוד תורה המשולה לעץ.  שנאמר, עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג'). לכן שמע משה לעצת ה', והשליך את ישראל למים. דהיינו, השליכם ללמוד תורה שנמשלה למים. שנאמר, וישלך אל המים. ובשעה שעסקו ישראל בתורה, נמתקו המים המרים. שנאמר, וימתקו המים. אך משום שישראל עדין לא קיבלו את התורה, נתן להם משה מקצת מפרשיות התורה כדי שיתעסקו בהם. כגון: שבת, פרה אדומה ודינים (רש"י). שנאמר, שם שם לו , כלאמר, ה' נתן לישראל סם חיים, שהיא התורה. ושם ניסהו, כלומר, העם ניסה את  עצת ה' למשה ועסק בתורה, ובזכות זה נמתקו המים המרים.

ועוד, טעם לנאמר ויורהו ה' עץ, מלשון ראיה והתבוננות. כלומר, ה' רמז למשה שיתבונן בעץ, וממנו ילמדו ישראל. דהיינו, שיראה האדם בעץ, לא רק כמכשיר המגדל פירות גשמיים בלבד, אלא, כמגדל שני סוגי פירות. פירות גשמיים לאכילה. שנאמר, וימתקו המים. ופירות רוחניים שהם המצוות הקשורות לאילנות. כגון: תרומות ומעשרות, ברכות וכו'. שנאמר, שם שם לו חוק ומשפט. מטעם זה נהגו ישראל ביום טו בשבט, יום שמחה גשמי ורוחני. על ידי שנהגו לאכול ולברך על פירות ארץ ישראל. ועיקר המנהג, לאכל מפירות שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, על מנת להודות לה'. כפי שנאמר, טעמו וראו כי טוב ה' (תהילים ל"ד), דהיינו, לטעום מפירות הארץ ולהתבונן בתוך כך, על ארץ החמדה והטובה שנתן לנו, שפירותיה טובים גם כשהם לחים וגם כשהם יבשים. לפי שבתקופת טו בשבט, אין זה זמן קטיף פירות שבעת המינים, ובכל זאת אוכלים מהם אפילו כשהם יבשים. דהיינו, טעמם נותר משובח בכל השנה. ככתוב, ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש (דברים ח').

ב.

הטעם שמשה רע"ה השליך את העץ שהראהו ה' אל המים. כדי לרמוז בכך לישראל, שהם זרע ישראל עבדו (דבה"י-א ט"ז) וכל אחד מהם נחשב כעץ שתול על פלגי מים. כפי שנאמר, היש בה עץ אם אין (במדבר י"ג). שכן תמצא שהאדם והעץ דומים, בכמה דברים. דהיינו, כשם שישנם סוגים שונים של עצים, כך ישנם סוגים שונים של אנשים. וכשם שפרי העץ תלוי בזרע העץ הנשתל ולא באדמה המגדלתו, כך מעשיו של האדם תלויים באופיו וברצונו, ולא בגורמי סביבתו החיצונית. כי באותה האדמה, ניתן לנטוע עצים שונים ולקבל פירות בטעמים שונים. דהיינו, אם ניטע באדמה עץ למון, יצא הפרי חמוץ. ואם ניטע באותה האדמה גפן, יצא הפרי מתוק. וכשם שתפקידו של העץ, להפוך את האדמה המרה שבשורשיו, לפרי בטעמים שונים לפי סוגו. כך מטרת האדם יציר האדמה, להוציא משורשיו המרים פרי כרצון נוטעו. וישראל נמשלו לכרמו של ה'. שנאמר, כי כרם ה' צבאות בית ישראל (ישעיה ה'). וכשם שהעץ נידון בעצרת, ונחשבות שנותיו לדיני ערלה תרומות ומעשרות לפי ראש השנה לאילנות, דהיינו, טו בשבט. כך נידונים מעשיהם של ישראל בראש השנה, ונמנים חגיהם ושטרותיהם לפי ראש השנה לחודשים, דהיינו, ניסן.

ועוד, נלענ"ד שהנאמר, ויורהו ה' עץ וישלך אל המים. מרמז על קביעת טו בשבט ליום ראש השנה לאילן. כפי שנאמר בראש מסכת ראש השנה: באחד בשבט ר"ה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים, בחמשה עשר בו. ולעולם הלכה כדברי בית הלל (ר"ה יד:). הטעם שנקבע ראש השנה לאילן בחודש שבט, למרות שעדין לא הסתיימה רוב תקופת טבת. על כך אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא: הואיל ויצאו רוב גשמי השנה (ר"ה יד.). דהיינו, ראש השנה לאילן נקבע לטו בשבט, משום שרוב תקופת גשמי השנה כבר יצאה עד טו בשבט. כלומר, רמז נמצא בפסוק, וירוהו ה' עץ, דהיינו, ה' הורה על ר"ה לאילן. וישלך אל המים, דהיינו, ר"א קבע את מועדו של ר"ה לאילן על פי רוב מי הגשמים שירדו ארצה מן השמים.

ג.

הטעם שנכפלה מילת שם שם לו חוק ומשפט, בתחילה ונבדלה לשני אופנים על ידי הניקוד. ללמדנו, שבמרה נרמז לישראל, שגם אכילת פירותיו של אותו עץ יכולים לשמש לשני אופנים.  האופן האחד, כשהאוכל את הפרי מברך עליו ומתכוון שאכילתו תחזק את גופו לקיום מצוות ה'. באופן זה הפרי הופך להיות לו לסם חיים. דהיינו, מילת שם מנוקדת לו ב-"ש" ימנית. כלאמר, שם סם לו. האופן השני, כשהאוכל את הפרי אינו מברך ואינו מתכוון שאכילתו תהיה לשם שמים, אלא, לתועלת גופו בלבד, כדרך מאכל הבהמה. באופן זה הפרי גורם לו לסם מוות לנשמתו. דהיינו, מילת שם מנוקדת לו ב-"ש" שמאלית. כלאמר, סם סם לו. הנאמר ושם ניסהו בסיום הפסוק, בא ללמד באמצעות תוספת "ו" הניגוד, על חלוקת הפסוק לשני זמנים. דהיינו, שם שם לו חוק ומשפט (במרה). ושם (בארץ ישראל) ניסהו (ה' העמיד את ישראל בנסיון אם ישמרו את חוקיו). כלומר, ה' הנחיל לישראל ארץ טובה, ומשובחת בשבעת המינים, כדי לנסותם, באיזה דרך יבחרו לאכל מפירותיה.  הדרך האחת היא:  אכילה, שתיה ובעיטה. כפי שנאמר, וישמן ישורון ויבעט (דברים ל"ב), דהיינו, סם סם לו בחוק ומשפט ושם באכילה נסהו. הדרך השניה היא: אכילה שתיה וברכה. כפי שנאמר, ואכלת ושבעת וברכת את ה' (דברים ח'), דהיינו, שם סם לו חוק ומשפט וסם עליהם את ניסהו.

ועוד, שם שם לו חוק ומשפט (במרה) ושם ניסהו (בסיני גידל ה' את ישראל בעולם). שנאמר, כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים (שמות כ'). דהיינו, לנסות מלשון הרמה. כפי שנאמר, הרימו נס על העמים (ישעיה ס"ב).

ד.

הטעם שישראל ביקשו רק מים, וקיבלו גם מים וגם חוק ומשפט. משום שחפץ ה' להודיע לישראל בכך חוק ומשפט, שקיומם הוא מעל הטבע. כי טבע המדבר שאין בו לחם ומים. וה' שינה בעבור ישראל את הטבע, ובנסים גלויים הוריד להם לחם מן השמים, והישקם מים מן הסלע. אך על מנת שידעו כי קיומם בכלל, ובמיוחד במדבר הוא בדרך נס. גרם להם שילכו תחילה כדרך הטבע במדבר שלושה ימים, ולא ימצאו מים. וכשכבר מצאו מים, היו המים מרים. ורק כשמשה התפלל נענה לו ה' והפך להם את המים המרים למים מתוקים. דהיינו, ה' לימד את ישראל שקיומם במדבר היא בגדר נס גלוי. וכן נאמר, ויכרות להם יהושע ברית וישם לו חק ומשפט בשכם (יהושע כ"ד). דהיינו, יהושע לימד את ישראל שכיבוש הארץ מיד עשרת העמים, היה המשך לנסים הגלויים שה' עושה לישראל, ולא בזכות חרבם וקשתם, נצחו את העמים. כי בנוסף לניצחון על העמים, קיבלו ארץ בנויה ונטועה. כמסקנה מכך אמר להם יהושע: עתה יראו את ה' ועבדו אותו בתמים ובאמת. משום כך אף בטו בשבט לאחר אכילת פירות הארץ, הממחישים את טוב חסדי ה', נהגו להודות לה' על הארץ הטובה שנתן לנו בניסים גלויים, ולהתבונן בתוך כך שחסדי ה' עם ישראל, אינם כביכול בגדר התנהלות טבעית של העולם, אלא, בגדר נס גלוי. דהיינו, שעם קטן ונרדף מקבל ארץ זבת חלב ודבש.

ה.

נמצאנו למדים מן הפסוק, שהתבוננות מעמיקה בשורשי האילנות ופרים. גורמת לחיזוק ונטיעת יראת שמים בישראל. משום כך, נהגו ישראל להקדיש את יום טו בשבט, שהוא ראש השנה לאילן, להתבוננות יתר במוסרי העץ. יען כי בכל ימות השנה מתבוננים בעצים, ואוכלים את פרים כהתנהלות טבעית. מבלי להתיחס לעצים כאחד מפלאי הבריאה. ואילו ביום טו בשבט חג האילנות, מקדישים מחשבה ותפילה על העצים שירבו פירותיהם. כדי שעל ידי כך ירבו לישראל מצוות הקשורות בפירות. ומכוונים על הפרי הנדמה לאוכלם, כדי שנזכה לתקן את פגמינו. כפי שנאמר, ויורהו ה' עץ וישלך אל המים, כמבואר לעיל. גם בנבואת הגאולה, המשיל ה' את כלל ישראל לעץ אחד. שנאמר, ועשיתם לעץ אחד והיו אחד בידי (יחזקאל ל"ז). מפאת הדמיון שבין ישראל לעץ, נהגו ישראל בטו בשבט, לברך ולאכול מפירות שבעת המינים בשמחה ובכוונת הלב. ומתוך כך מתפללים לה' שיברך את תנובות השדות, בשפע פירות טובים. הן כדי לקיים בהם את הגוף, והן כדי לקיים בהם את עבודת ה' ומצוותיו. כגון: ביכורים, לקט, שיכחה, ברכת המזון, ברכות, וקידושים. משום כך נקרא טו בשבט, חג האילנות. לפי שיום זה מוקדש לברכות על האילן ופירותיו, ובכך כביכול גם העצים חוגגים את השלמת יעודם בעולם. כפי שנאמר, יעלז שדי וכל אשר בו אז ירננו כל עצי יער (תהילים צ"ו). וגם ישראל שמחים ואינם אומרים ביום זה תחנון. ונהגו לאכל פרי חדש, על מנת שניתן יהיה לברך גם שהחיינו, בטו בשבט. שמחת ישראל בטו בשבט היא, על שה' זיכם לברך, לאכול ולשבוע מפירות הארץ, מבלי שיצר הרע יתגבר עליהם. כי דרכו של היצר הרע להתרבות מתוך אכילה ושתיה לשובע. שנאמר, וישמן ישורון ויבעט (דברים ל"ב). משום כך ציוו חז"ל להיזהר מן התולעים שבפירות.

ודע, שראש השנה לאילנות, הוא עת רצון וחשבון נפש. ונאמר, בעת רצון עניתיך (ישעיה מ"ט). ולפי שפירות שבעת המינים מרמזים, על שבעה סוגי אנשים שמהם מורכב עם ישראל. שנאמר, ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש (דברים ח'). לפיכך, אכילתם יחד בטו בשבט, גורמת לאחדות העם. ככתוב, ועשיתים לעץ אחד. כי כל אדם מכוון באכילתו לתקן את מידתו החסרה, הרמוזה בשבעת המינים:

חטה אינה עץ, אלא פרי אדמה נמוך, המורכב מזרע וקליפה, וזרעו הוא תוכנו. דרך אכילת החיטה היא על ידי שאוכלים את זרעה לאחר טחינתו, ומשליכים את קליפתה. משום כך החיטה דומה לאדם פשוט, שהוא וזרעו בעלי יראת שמים בלבם, אך מעשיהם אינם ראויים. לפיכך, מבקשים מה' שיתן בלבם עצה טובה, לשמור לעשות ולקיים את מצוות התורה.   כסמל לחיטה נהגו לאכול בטו בשבט עוגות ודברי מאפה מחיטה, ולברך בורא מיני מזונות.

 ושערה אינה עץ, אלא פרי אדמה השפל משבעת המינים, המורכב מזרע וקליפה, וזרעו הוא תוכנו. השעורה משמשת בעיקר למאכל בהמה. ונאכלת עם זרעה וקליפתה. משום כך השעורה דומה לאדם רשע, שהוא וזרעו אין בהם לא יראת שמים, ולא מעשים טובים, אלא משמשים כמאכל ליצר הרע. לפיכך, מבקשים מה' שיחזירם בתשובה שלמה, ויסיר מהם את יצר הרע, על מנת שיוכלו, לשמור לעשות ולקיים את מצוות התורה.   כסמל לשעורה נהגו לשתות בטו בשבט בירה, העשויה מלתת שעורים, ולברך שהכל נהיה בדברו.

וגפן עץ שפריו מתוק. ומורכב מזרע, תוכן וקליפה. דרך אכילת הגפן היא על ידי שסוחטים את פיריו עם קליפתו, וכשנהפך ליין משליכים את זרעו. משום כך הגפן דומה לאדם  שחזר בתשובה שלמה, ושינה את טיבעו להיות צדיק. אך זרעו נותרו עדין ברשעותם.  לפיכך, מבקש הצדיק מה' שיחזיר את זרעו בתשובה שלמה.    כסמל לגפן נהגו לשתות יין בטו בשבט, ולברך בורא פרי הגפן, וגם לאכול צימוקים כנגד תוספת אות "ו" של מילת וגפן, ולברך בורא פרי העץ.

ותאנה עץ שפריו מתוק. ומורכב מזרע, תוכן וקליפה שאינם ניתנים להפרדה. דרך אכילת התאנה היא על ידי שנאכל כל פריה עם קליפתו וזרעו, בין לח ובין יבש, ואין משליכים ממנו דבר. משום כך התאנה דומה לצדיק גמור. דהיינו, שהוא וזרעו צדיקים. לפיכך, מבקש הצדיק הגמור מה' שירחם על ישראל ויברכם.    כסמל לתאנה נהגו לאכול בטו בשבט גרוגרות של תאנים, ולברך בורא פרי העץ.

ורמון עץ שפריו מתוק. ומורכב מזרע, תוכן וקליפה. דרך אכילת הרימון היא על ידי שמפרידים את פריו מקליפתו ומחיצותיו הפנימיות, ואוכלים רק את פריו וזרעו, ומשליכים את קליפותיו המרות. משום כך הרימון דומה לאדם הבינוני. דהיינו, שהוא וזרעו בעלי מצוות ויראת שמים, אך מעורבבים במעשים רעים.  לפיכך, מבקש האדם הבינוני מה' שיעקור מלבו ולב זרעו את יצר הרע, כדי שיהיו תמימים עם ה'.    כסמל לרימון נהגו לאכול בטו בשבט רימונים, ולברך בורא פרי העץ. או לשתות מיץ רימון משומר, ולברך שהכל נהיה בדברו.

זית שמן עץ שפריו מר. ומורכב מזרע, תוכן וקליפה. דרך אכילת הזית היא על ידי מעיכה וכתישה של פריו עד שיצא ממנו שמן טוב. לאחר מכן משתמשים בתוכנו, ומשליכים את זרעו וקליפתו  המרים. משום כך הזית דומה לצדיק בן רשע. לפיכך, מבקש הצדיק מה' שיחזיר את אביו בתשובה שלמה. משום כך נוספה מילת ארץ לזית, לרמוז שברא מזכה אבא.    כסמל לזית שמן נהגו לאכול בטו בשבט זתים חמוצים, ולברך בורא פרי העץ. או לאכל סלטי ירקות המטובלים בשמן זית, ולברך בורא פרי האדמה.

ודבש עץ תמר שמפריו המתוק יוצא דבש. ומורכב מזרע, תוכן וקליפה. דרך אכילת התמר היא על ידי שאוכלים את פריו וקליפתו, ומשליכים את זרעו. משום כך התמר דומה לצדיק שבניו רשעים. לפיכך, מבקש הצדיק מה' שבניו ילכו בדרכו, וישוב ליבם אל אביהם שבשמים.   כסמל לתמר נהגו לאכול בטו בשבט תמרים מזנים שונים, ולברך בורא פרי העץ.

סימן לסדר הברכות מג"ע-א"ש. דהיינו, מזונות, גפן, עץ, אדמה, שהכל. וסידרן נקבע ע"פ מיקומם בפסוק ארץ חיטה ושעורה.  בסיום אכילת פירות שבעת המינים, יברך ברכה אחרונה "מעין שלוש", ועל השאר יברך "בורא נפשות". ומנהג נאה הוא להתפלל על כלל עם ישראל, כדי שה' שיזכה אותנו להיות כעץ אחד לעשות את רצונו.  כאמור, פרי צדיק עץ חיים ולקח נפשות חכם (משלי י"א). לפי שכל ישראל ערבים זה לזה. ודע, שרוב חוטאי ישראל הינם בגדר שה טועה, המהלך בדרך הערב רב. כפי שנאמר, תעיתי כשה אבד בקש עבדך (תהילים קי"ט). דהיינו, שטעו בדרכם ומחפשים את הדרך לרועה האמיתי. וציותה התורה, השב תשיבם לאחיך. על כך אמרו חז"ל שצריך להשיבם לבעליהם אפילו מאה פעמים. אם בממונם של ישראל ציוונו חז"ל לטרוח כך, כל שכן שבנפשותיהם צריך לטרוח ולהשיבם בתשובה שלמה. כפי שנאמר, וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידיך (יחזקאל ל"ז).   ודע, שמו"ר אבי אב"י זצ"ל, נהג לשתול עץ פרי לכל בניו כשנולדו, והיה העץ נקרא על שמו. וזהו מנהג ראוי ונכון, ונרמז בפסוק, כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל (ויקרא כ"ז). כלאמר, כשאדם נולד ובא אל הארץ, נוטעים על שמו עץ מאכל. לפי שעתיד ה' לקיים בנו מקרא שכתוב, וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד כי פי ה' צבאות דיבר (מיכה ד'). ונאמר, ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם אמר אלהיך (עמוס ט').

ו.

חשיבות נטיעת עצים להמשך קיום הדורות, ניתן ללמוד ממעשה המובא בתלמוד:

מעשה בחוני המעגל הצדיק, שכל ימיו היה מצטער על מקרא שכתוב, שיר המעלות בשוב ה' את ציון היינו כחולמים (דהיינו, כחלום היתה נדמית גלות בבל שנמשכה שבעים שנה). אמר, וכי יש איש שיוכל לישן שבעים שנה, בשינה אחת כחלום ? יום אחד היה מהלך בדרך, וראה איש אחד שנוטע אילן חרוב. אמר לו: עד כמה שנים אילן זה יהיה נושא פירות? אמר לו האיש: עד שבעים שנה. אמר לו: וכי יודע אתה שתחיה שבעים שנים? אמר לו: אני מצאתי את העולם עם חרוב, וכשם שאבותי נטעו אילנות עבורי, כך אני נוטע לבנים שלי. ישב חוני המעגל לאכל לחם, ונפלה עליו שינה ונרדם. וכשנרדם עלה סביבו שן סלע, ונתכסה מעיני האנשים, ולא מצאוהו שם, וישן שם שבעים שנה. כשניעור משנתו, ראה את האיש שהוא מלקט מפירות האילן שנטעו. אמר לו: אתה זה האיש שנטעת את האילן? אמר לו: לא, אני הוא בן בנו (דהיינו, נכדו). אמר לו חוני המעגל: מזה נראה כי ישנתי שבעים שנה. ראה את אתונו שנולד לה וולדי וולדות, באלו השבעים שנה שהיה ישן. הלך לביתו, אמר להם: בנו של חוני המעגל עדין חי הוא? אמרו לו: איננו חי עוד, רק בו בנו חי. אמר להם: אני בעצמי הוא חוני המעגל. לא האמינו לו שאמת הוא דובר. הלך לבית המדרש, שמע את הרבנים אומרים, נהירה לנו שמועה זו, כאילו למדנוה בחייו של חוני המעגל. כי בעת שחוני המעגל היה הולך לבית המדרש, כל קושיא שהיה לרבנים בלימודם, היה מפרש ומבאר להם באר היטב. אמר להם: אני הוא חוני המעגל. ולא האמינו לדבריו, ולא עשו לו כבוד כפי שצריכים לעשות לאיש גדול בתורה כמותו. ולכן היתה לו חלישת דעת מזה. התפלל חוני לה' ונסתלק מן העולם. אמר רבה, זהו שאומרים העולם, אם אין לאדם חברים הנוהגים בו כבוד כבתחילה, נוח לו שימות.  וכן היה אצל חוני המעגל, מאחר ולא נתנו לו ולתורתו כבוד כבתחילה, היה נוח לו שיסתלק מן העולם  (תענית כג.) .

ז.

 

Posted in הרב רפאל בר אשר חגבי, חג לאילנות ט"ו בשבט, כללי | Tagged , | סגור לתגובות

ט"ו בשבט – חג של התחדשות

נכתב על ידי: : הרב חניאל פרבר

 

 

ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות לפי דעתם של בית הלל. מנהג נאה נהגו אבותינו להתפלל להצלחת נטיעותיהם ולאכול מפירות ארץ ישראל ביום מיוחד זה.

 

במסכת ראש השנה מציינים שט"ו בשבט הוא "ראש השנה לאילן" ולא לשון רבים "אילנות". יש כאן רמז לפסוק: "כי האדם עץ השדה" (דברים, כ' 20), שהוא רומז על האדם ולכן נכתב בלשון יחיד בהיות וכל יהודי הוא עולם בפני עצמו.

 

את הקשר שבין האדם לעץ מצינו כבר בגן עדן, בציווי של הקב"ה לאדם הראשון שלא יאכל מעץ הדעת ומעץ החיים, רק משאר העצים. עץ החיים היה מקור לחיות הנצחית כמו שכתוב: "יאכל וחי לעולם" (בראשית, ג' 22). הרי שקיים קשר בין האדם לעץ, כאשר הוא אוכל ממנו מקבל כוחות מיוחדים כמותו.

 

כפי שהעץ מתחלק לשלוש דרגות כך גם האדם, קיימת חלוקה מקבילה. לעץ שורשים, גזע, ענפים ופירות העץ. לאדם נפש, רוח ונשמה.

הנפש – החלק הגופני, כנגד השורש, שהוא הקיום לחיי האדם.

הרוח – המידות הטובות והמעשים הטובים שהאדם עושה, כנגד הגזע והענפים.

הנשמה – קיום התורה והמצוות, כנגד הפירות.

 

ט"ו בשבט מציין את ההתחדשות בעולם הטבע ומלמד על האדם המתחדש בכוחותיו וברוחו ועל הקשר הנפשי בין העם והארץ.

Posted in חג לאילנות ט"ו בשבט, כללי | Tagged , , | סגור לתגובות

דיוקנו של ט"ו בשבט כמועד בלוח השנה

הלכה, קבלה, לאומיות

נכתב על ידי: ד"ר יואל רפל

"ריבונו של עולם, כמה ימים, כמה שבועות, כמה פרשיות יש בתורה בין חנוכה לפורים, ובעל הסידור הלז הסמיך פורים לחנוכה. אחר במקומי היה מתרעם שהניח את חמישה-עשר בשבט שאוכלים בו פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל. אני אינני מתרעם, שאני יודע שמאהבתו שאוהב בעל הסידור את התינוקות, לא הזכיר חמישה-עשר בשבט, שאין התינוקות פטורים בו מן החדר." (ש"י עגנון, סיפור נאה על סידור תפילתי, אלו ואלו, עמ' רלח)

נתקפח מקומו של ט"ו בשבט בסידור התפילה ולמעט "ברכת האילנות", שאין מועד שחובה לאמרה ונמצאת בחלק מהסידורים שעל-פי נוסח עדות המזרח, הרי שבמרבית הסידורים לא נמצא איזכור ל"ראש השנה לאילנות". הערתו הקצרה של ש"י עגנון מפנה את תשומת הלב לשני מנהגים הנקשרים בט"ו בשבט: "אוכלים בו פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל"; "אין התינוקות פטורים בו מן החדר". בכך נותן הסופר הדגול ביטוי לדיוקנו של החג כפי שנתעצב ונתקיים בגולה, בימים שעם ישראל היה מנותק מארצו וממולדתו. בחנוכה אוכלים מאכלים ספוגי שמן סופגניות ולביבות; בפורים אוכלים סמלים אוזני המן וקרעפלך; ובין לבין, בחג שביניהם חוזרים אל הטבע ואוכלים פירות האילן, שייחודם שנתברכה בהם ארץ ישראל. בסיפור קצר (המצוי בידי בכתב-ידו של המחבר), כותב המשורר והסופר יצחק שלו על "ט"ו בשבט של ילדות בירושלים". הימים, שנות ה20- של המאה ה20-, ימי התחייה הציונית (לפני כשבעים וחמש שנים ויותר): "סימניו הראשונים של ראש-השנה לאילנות הממשמש ובא, ניכרו כבר בסיפורים שהחל מורנו לספר על אהבת ישראל לארצו, שלא נשתכחה בארצות הגולה. כאן הוציא המורה מכיסו כמה חרובים יבשים ושאל: מכירים אתם פרי זה? וכשענינו בחיוב, הוסיף ושאל: האם מרבה אמא לקנותו בשוק ולהביאו הביתה? 'לא', ענינו, 'איננה מביאה אותו'. 'מדוע?', 'משום שקשה הוא לאכילה'. מישהו השמיע הערה שהחרובים נועדו למאכל עיזים ולא למאכל בני אדם, ואילו מורנו נד בראשו ואמר: לא כך חשבו אבותינו בגולה. אין אתם יודעים עד מה חיבבו את החרוב, וכל זאת משום שגדל הוא בארץ ישראל. חרוב מארץ ישראל היה יקר בעיניהם וערב לחיכם יותר מכל התפוחים והדובדבנים שגדלו בניכר והוא הדין בצימוקים, והוא הדין בדבלים ובתמרים מיובשים. ובסופו של דבר היה המורה מחלק לנו כתיתים מן החרובים וכולנו נגסנו וכרסמנו מהם בהנאה רבה ומצאנו בהם טעם מיוחד שלא מעלמא הדין".

האמנם זה חגם של הילדים בגולה, הלומדים בחדר ואוכלים פירות יבשים, מאלו שנשתבחה באם ארץ ישראל?

התפתחותו ההיסטורית של ט"ו בשבט מגלה שלושה מעגלים, שלושה רבדים שבהם נכרכים תכני היום, שהוא בבחינת מועד זוטא. מקורו של החג הלכתי, עיצובו קבלי, גיבושו לאומי.

במשנה, מסכת ראש השנה (א, א), נאמר:

"ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים, באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, באחד בתשרי ראש השנה לשנים לשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות, באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים בחמישה עשר בו."

מתוך המשנה עולה בבירור כי אין הכוונה לקבוע מועד של חג, אלא ציון דרך, תאריך, בלוח השנה החקלאית. כמו למשל, אחד באלול, שאיננו יום חג אלא תאריך גרידא עבור מעשר בהמה, שכן על-פי ההלכה אין מעשרין מן הבהמות שנולדו בשנה זו על בהמות שנולדו בשנה אחרת.

במידה שווה נוכל לומר כי כוונת המשנה איננה שט"ו בשבט הוא יום דין לאילנות בדומה לראש-השנה, שהוא יום הדין לבני אדם, שהרי במשנה הבאה (א, ב) נאמר: "בארבעה פרקים העולם נידון. בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון… ובחג (הסוכות) נידון על המים". מכאן שיום הדין לפירות האילן הוא חג השבועות עצרת, מועד תחילת הבשלת הפירות. נמצאנו למדים שלושה תאריכים: א' בתשרי ראש השנה לנטיעות. אין זה יום שבו נוטעים עצים, כי אם תאריך שבו מתחילים למנות את שנות האילן. ט"ו בשבט ראש השנה לאילנות, וכדברי הרמב"ם (יד החזקה, זרעים, הלכות תרומות, ה', א'): "וט"ו בשבט ראש השנה למעשרות האילן", כלומר לא יום דין אלא תאריך בלוח לגבי מעשרות. ה' סיון – יום הדין לפירות האילן.

הויכוח במשנה בין בית שמאי ובית הלל מעורר שאלה ראשונית: מנין נובעת המסורת של ט"ו בשבט כראש השנה לאילן? השאלה מקבלת משמעות יתר לאור הקושיה המתעוררת בתלמוד (מסכת ראש השנה יד, ע"א) "ראש השנה לאילן מאי טעמו?" כלומר בימי התלמוד לא היה ידוע מהו טעמו של יום מיוחד זה בלוח השנה.

בתערוכה שהוצגה לפני שנים מספר במוזיאון ארצות המקרא בירושלים ניתנה תשובה, ולו חלקית, לשאלת מקור המועד של החג. בתערוכה "חגיגות חודש שבט בתקופת האבות" (ראה הקטלוג, עמ' 17) מודגש כי חמישה עשר בשבט - שבטו היה "תאריך רב חשיבות שכן היה זה הלילה של הירח המלא… החמישה עשר בשבטו היה התאריך שנפלה בו ההחלטה בדבר עיבורה של השנה". אם נמשיך את לוח השנה הקדום של בבל נמצא שאף שם חגגו ארבעה ראשי שנים לפי ארבע תקופות השנה (בדומה למשנה במסכת ראש השנה) אלא ששם החגים נקבעו על פי המפנה שחל בשמש בין תקופה לתקופה.

ט"ו בשבט נקבע לראש השנה לאילן כתשובת הירושלמי (ראש השנה, א' הלכה ב) שבו מתחיל האילן לשתות ממי השנה החדשה או כתשובת הבבלי (יד,ע"א) "הואיל ויצאו רוב גשמי השנה". רב האי גאון (נפטר בבבל 1038) מאמץ השקפה זו הנקשרת לעונת הגשמים ועליית מפלס מי התהום והמקובלת עליו על יסוד אגדה ערבית וקובע (תשובות הגאונים לא.א. הרכבי, סימן רמג, עמ' 121-118) "ודברים נראים הם כי בזמן הזה הוא שקוראים אותו בלשון ישמעאל אלג'מרה אל ת'אניה (הגחלת השניה) ובו מחלחלין עצי אילנות ומתחילים לשתות ולחיות ואומרים (הישמעלים) ג'רי אלמא פי אלעוד, והוא קרוב לטו' בשבט של תקופה, ובדין הוא שיהא ראש השנה לאילן."

גיבוש המסורות העממיות והמנהגים השונים סביב ט"ו בשבט היה דווקא בימים שהעם גלה מארצו. ביטוי לאווירת היום נתן המשורר הארצישראלי (מאה 10) ר' יהודה הלוי בן רבי הלל בפיוט "קרובת יח לראש השנה לאילנות" - תפילת עמידה מפויטת (מתוך: מ. זולאי, לקט שירים ופיוטים, עמ' יד-כ) "בהילו נרו יאיר לנחויים / ברוש בהיק יזהיר לפדויים / ברך בגשמי תחיה לארץ החיים / כי מוצאי מצא חיים (משלי ח, לה) / בו מחייה/ (בית אחד מתוך שמונה עשר).

ניתוק העם מארצו והגעגועים לארץ המולדת הצמיחו את המנהג לאכול מפירות הארץ בט"ו בשבט. ואם אין פירות טריים, באמצע החורף האירופי, נאכל מהיבשים שמקורם בארץ-ישראל. בסיפור "מסעות בנימין השלישי" מספר מנדלי מוכר ספרים: "חרוב שנטל לברכה בחמישה-עשר בשבט, זהו אצלם המשובח בפירות הארץ שאין יוצא בו. כיוון שרואים אותו - זֵכר ארץ ישראל לפניהם בא. מסתכלים ומסתכלים בו ונאנחים, עיניהם בו ואומרים: הו, ותוליכנו, אב הרחמן קוממיות קוממיות בכל דקדוקיה וכוונותיה לארצנו… וארץ ישראל נצנצה במחזה לנגד פניהם… הנה עוברים את הירדן! הנה מערת המכפלה! הנה קבר רחל אמנו! הנה עולים על הר הזיתים אוכלים חרובים ותמרים עד בלי די, ונותנים לתוך הכלים מלוא חופניים מעפר הארץ! הוי, הוי! היו נאנחים ועיניהם מקור דמעה".

הרובד הקבלי של ט"ו בשבט נוסף במאה השש-עשרה בעקבות עליית המקובלים, יוצאי ספרד ופורטוגל, לארץ-ישראל. מרכז המקובלים היה בעיר צפת שדמתה, כתיאורו של רבי יוסף קארו (אבקת רוכל סימן א') ל"כרם ה' צבאות". האר"י (ר' יצחק לוריא אשכנזי) וגוריו התקינו "יום אכילת פירות" סמל להשתתפות האדם בשמחת האילנות. "תיקון ט"ו בשבט" נבע מן הצורך להעניק לחג בארץ ישראל משמעות מחודשת או נוספת, שתהא שונה מזו שהיתה מבוססת על "זכרון וכיסופים לארץ ישראל" ונתגבשה בגולה. ה"תיקון" שהיה לימים ל"סֵדר" היכה שורשים בעדות הספרדים בארצות אגן הים-התיכון ומהן פשט לארצות אשכנז.

הספר "חמדת ימים" (שלא נודע שם מחברו) עשה פירסום רב לתיקון זה ונתן לו מתכונת הדומה ל"סדר ליל פסח". לימים הוצא הקטע על ט"ו בשבט מתוך הספר ונדפס בקונטרס מיוחד הנקרא "פרי עץ הדר". בעותק המצוי בידי ואשר הודפס בליוורנו, איטליה, לפני כ-130 שנה נאמר בכותרת "ספר פרי עץ הדר והוא סדר ט"ו בשבט". מסתבר שהמנהג וכותרתו מסורים מדור לדור ולא נתגבשו בזמננו אלא נתחדשו.

ה"תיקון - סדר" שהנהיגו המקובלים היה מבוסס על לימוד משותף וקריאה במקורות היסטוריים שונים בשילוב אכילת פירות ושתיית יין. על-פי התיאור התאספו המקובלים בבית המדרש סביב שולחנות מכוסים במפות לבנות ומקושטים בצמחים ריחניים. על השולחנות הוצבו כדי יין - יין לבן ויין אדום; הלבן - המסמל את התנומה והשלכת המתחילות בט"ו באב, האדום - מסמל את התעוררות הטבע, הפריחה והצמיחה.

לאחר קריאה של קטעים שונים - תנ"ך, תורה שבע"פ וקטעי 'זוהר' שעניינם הארץ - פירותיה, יופייה, תנובתה וצמחייתה נאמרה תפילה מיוחדת ואחר-כך שתו יין לבן. מכאן המשיכו באכילת פירות שונים כשבין לבין שותים יין שהלך והאדים מכוס לכוס עד שבכוס הרביעית היה צבעו אדום מוחלט.

שכלול ל'תיקון' עשה ר' חיים ויטאל שבספרו 'עץ חיים' חילק את פירות הארץ לקבוצות על פי שלשה עולמות. באכילת שלושים מיני פירות עולים במדרגות העולמות השונים. העולם הראשון - עולם העשיה - הוא עשרה פירות נקלפים - תוכם נאכל וקליפתם מושלכת (שקדים, אגוזים, תפוזים); העולם השני -עולם היצירה - הוא של עשרה פירות שחיצוניותם נאכלת ותוכם נזרק (שזיף, אפרסק, משמש וכו'); העולם השלישי - הגבוה שבעולומות הוא עולם הבריאה המתאפיין בפירות שנאכלים בשלמותם (תות שדה, תאנה). בשתית היין בארבע כוסות, מלבן מוחלט, לאדום מוחלט בשילוב אכילת הפירות ניתן ביטוי למעבר בעונות השנה ולעליה בעולמות השונים.

בשנים האחרונות התחדש המנהג ואף הוכנו הגדות בנות זמננו שיסודן בעבר ותוכנן עכשווי.

מפנה משמעותי בחג ותוכנו התרחש בימי התחייה הלאומית בעת שנוסף הרובד הלאומי. עולי "העלייה הראשונה" שבאו לגאול את הארץ מצאו אותה שוממה וחשופה. האתגר של "כיבוש השממה" הציב תביעה לנטיעת עצים מסוגים שונים: עצי פרי - למאכל, עצי סרק – לנוי, לצל וליערות.

בט"ו בשבט תרמ"ד 1884, יצאו ילדי המושבה יסוד-המעלה לטעת טו' מאות עצים. את הרעיון לקבוע את ט"ו בשבט כחג הנטיעות העלה לראשונה הסופר וההיסטוריון זאב יעבץ במכתב ששלח לאבי המושבות הברון רוטשילד. יעבץ שהיה מנהל בית ספר בזכרון-יעקב יצא עם תלמידיו בט"ו בשבט תרנ"ב - 1892 לטעת עצים במושבה. שש עשרה שנים לאחר-מכן בשנת 1908 מיסדו הסתדרות המורים בשיתוף הקרן הקיימת לישראל מנהג זה והעניקו לו מֵמד חינוכי-לאומי. מנהג זה היה למסורת והתקבל בהתלהבות רבה והקק"ל שוקדת על קיומו אף היום, יותר ממאה שנים לאחר היווסדה.

משמעות עדכנית ניתנה לחג בשנותיה של המדינה. כנסת ישראל נפתחה בירושלים בט"ו בשבט תש"ט 1949- ודברי הנשיא הפרופ' חיים ויצמן קשרו את היום ואת המאורע "אנו תקווה ותפילה כי קבוץ הגלויות… אשר יכו פה שורש ויטו שכם עם כולנו לבנין מדינת ישראל ולהפרחת שממותיה".

החג הלאומי קיבל משמעות נוספת כשהועמד במרכז "שבוע שמירת הטבע" שנועד לתת ביטוי למאמץ שראוי כי יגבר, לשמירת טבע הארץ ושיפור איכות הסביבה. ט"ו בשבט, ראש השנה לאילן היה ליום הגנת האילן מפני האדם. בכך אנו שבים למשמעות הנכונה "כי האדם עץ השדה".

 

יואל רפל, מחבר הגדת סדר ליל ט"ו בשבט, חוקר יהדות וארץ ישראל. מרכז אלי ויזל  ללימודי היהדות  ,

אוניברסיטת בוסטון.

התקבל מ: מגאולה וזאב נרי'ה

 

ד"ר

Posted in חג לאילנות ט"ו בשבט | Tagged , , , | סגור לתגובות

"כי האדם עץ השדה"

נכתב על ידי: אורי אופיר

 

ברואיו של העולם נחלקים לשלושה: דומם, צומח וחי.

יש המחלקים את העולם לארבעה,  האדם  נבדל בעולם החי ונקרא  "מדבר".

למעשה אין זה מדויק לקרוא רק לאדם "מדבר" כאשר  אנחנו יודעים שגם בעלי חיים מדברים ביניהם, כגון הדולפינים ששריקתם מורכבת  ממילים .

למעשה ניתן גם לטעון בביטחון שלא רק בעלי חיים מדברים, אלא אפילו צמחים מדברים ביניהם.

אם כך ההסתכלות שלנו לא  מספיק מדויקת ויש לבדוק את הנושא מראשיתו.

לגבי אסור מלאכה בשבת  אסור עלינו לעבוד, אסורה מלאכה גם על העובדים עבורנו (עבד), גם בהמתנו חייבת לנוח. נשאלת השאלה האם כלי עבודה השייכים לנו גם צריכים לשבות. מתברר שזו מחלוקת בית שמאי ובית הלל. לדעת בית הלל אין איסור מלאכה על כלי עבודה שלנו. לדעת בית שמאי קיים איסור של עבודת כלי עבודה שלנו בשבת.

בית שמאי רואים את כלי עבודה במידה מסוימת כמו בהמת עבודה השייכת לנו.

 בנוסף ניתן להסביר  שבית שמאי רואים  חיות מסוימת במה שנחשב על ידנו כדומם. ברמה פילוסופית בית שמאי די  צודקים, אנחנו מחשיבים את הדומם לדומם מוחלט, אבל אנחנו יודעים שבפועל אין זה מדויק, גם הדומם  מורכב מאטומים ובכל אטום קיימת גם תנועה של אלקטרונים סביב לגרעין .

דרך הסתכלות זו מקלה עלינו מחשבתית לקבל שגם הצומח יכול לדבר.

נוהגים לומר "שהאדם עץ השדה". בהסתכלות יותר מעמיקה נראה עד כמה משפט זה נכון.

אדם אוכל וגם הצמח אוכל. כמו אצל האדם חומרי המזון משמשים לבנות את עצמו ולספק אנרגיה לעצמו לכל התהליכים המתחוללים בקרבו, כך גם בצמח.

הצמח כאדם  שותה.  כמו אצל האדם המים משמשים להובלת חומרים בתוכו ולקירור, כך גם בצמח. בנוסף  הצמח "יודע" מה שהאדם  אינו "יודע", לפרק מים  ולהשתמש ביסודותיהם .

הצמח נושם כמו האדם.

לא ניתן לומר שהצמח לא נע. הצמח נע  במקומו. ביחס לאדם תנועתו מוגבלת אבל הוא נע.

ללא ספק הצמח כמו האדם מתרבה, יש צמחים זכריים כמו כן יש צמחים נקביים, הצמח גם יודע להוציא צאצאים כמותו. יותר מכך כמו שאצל האדם יש תקופת חיזור שבו מתאמצים להיות יפים ולמשוך יותר, כך גם בעולם הצומח , יש שלב שהצמח מגיע לשיא יופיו מבחינת מראה  והפגת  ריח טוב.

יש צמחים שיש להם יכולת הגנה, שלא יאכלו על ידי בעלי חיים.

צמח מרגיש ויש לו יכולת זעקה. ביטוי לכך ניתן בפרקי דרבי אלעזר " בשעה שכורתים את עץ האילן, קולו נשמע מסוף העולם ועד סופו ואין קולו נשמע". זה שנוהגים הבריות לומר שלפעמים הזעקה הגדולה ביותר זו הדממה.( מעניין שהמדרש מדגיש את המושג עץ האילן, מאחר ועץ משמעותו  גם תלוש)

לנו הזעקה נשמעת  כדממה אך בהחלט יכול להיות שיש כאן זעקה שאין לנו את היכולת לשמוע. כי אנחנו "מוגבלים" ביכולת הקליטה שלנו.

את יכולת הראיה של הצמחים ניתן לפגוש במדרש רבה:

"מעשה בתמרה אחת שהייתה עומדת בחמתן(שם מקום)ולא הייתה עושה פירות, והיו מרכיבים אותה ולא הייתה עושה פירות, אמר להם רבי תנחומא: דקלי תמרה היא רואה מיריחו והיא מתאווה לה בלבה, הביאו ממנה והרכיבו אותה, מיד עשתה פירות"

מתברר שלא רק  שהתמרה רואה, היא רואה למרחק. ולא רק רואה אלא גם מתאווה, כלומר יש לה רצון. או אפילו חשק.

לצמח יש יכולות  ביטוי, על כך אומר רבי נחמן מברסלב " דע לך כל עשב ועשב יש לו ניגון מיוחד משלו…. כמה יפה ונאה ששומעים את השירה שלהם"

ובתפילת קבלת שבת  כתוב " אז ירננו כל עצי יער…"

אנחנו לא מסוגלים לשמוע את שירת הצמחים , אבל שלמה המלך ידע  גם שיחתם.

במסכת סוכה מסופר על היכולות של רבי יוחנן בן זכאי "לא הניח מקרא ומשנה וגמרא… ושיחת דקלים ". בנוסף להיות רבי יוחנן תלמיד חכם במקורות ישראל הוא ידע מה שאף אחד אחר לא ידע, להבין שיחת דקלים.

לאחר שמתברר שיש בצומח הרבה ממה שיש באדם, הצמח גם זוכה להשגחה פרטית, על כך אומר הזוהר הקדוש" אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין  ממונה מלמעלה ושומר אותו ואמר לו גדל".

Posted in אורי אופיר, חג לאילנות ט"ו בשבט, כללי | Tagged , | סגור לתגובות