Posts Tagged ‘הרב שמעון גולן’

שומע תפילה פרק א. תפילה שאינה נענית

יולי 19th, 2011

לעילוי נשמת חתני
גלעד בן יוסי ודליה שירמן ז"ל
 
נפטר בדמי ימיו לאחר מחלה קשה
בעשרה בטבת תשע"א
רבים וטובים התפללו להחלמתו
ולא עלתה בידינו.

א. תפילה שאינה נענית

אנשי כנסת הגדולה קבעו בתפילת העמידה את ברכת "שומע תפילה", ובכללה:

שְׁמַע קוֹלֵנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ וְקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵנוּ, כִּי אֵ-ל שׁוֹמֵעַ תְּפִלּוֹת וְתַחֲנוּנִים אָתָּה. וּמִלְּפָנֶיךָ מַלְכֵּנוּ רֵיקָם אַל תְּשִׁיבֵנוּ. חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ וּשְׁמַע תְּפִלָּתֵנוּ… בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה.

נקודת המוצא היא שה' שומע את תפילותינו. האם הוא גם נענה להן?

ר' יוסף אלבו ב"ספר העיקרים"[1] עוסק בסגולותיה של התפילה:

המצוות אף על פי שכל אחת מהם יש לה סגולה ותועלת כללי מצד היותה מצוות השם… מכל מקום אין ערכם שוה, כי כל אחת יש לה סגולה מיוחדת בפני עצמה ותועלת מיוחד מצד היותה המצוה ההיא המיוחדת, וראוי שיהיה יתרון לקצתם על קצת מזה הצד.

ועל כן אני אומר שמצות התפלה עם היותה אחת ממצוות התורה וראוי שיקובל עליה שכר כולל כעל כל אחת מהן, הנה מצד עצמה יש לה יתרון גדול על כל אחת מהן, וזה שכל מצוה מצד עצמה תיתן שכר מיוחד, כמו שתמצא בשלוח הקן; למען ייטב לך והארכת ימים, ובצדקה; למען יברכך ה' אלקיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך. ומצות התפלה הסגולה המיוחדת אשר לה מצד עצמה הוא ענין כולל שהיא תועיל לכל הדברים, שהרי נמצא אותה שתועיל לרפאות החולים כמו שהועילה לחזקיה; שמעתי את תפלתך הנני רופא לך ביום השלישי תעלה בית ה'. ותועיל להציל ממות; שהרי כשחטאו ישראל בעגל נאמר למשה הרף ממני ואשמידם ונצולו בתפלת משה. וכן יונה ניצול בתפלתו ממעי הדגה. ותועיל לפקוד עקרות; ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו ויעתר לו ה'. וכן נפקדה חנה בתפילתה. ותועיל לרעב; ויהי רעב בימי דוד שלש שנים, ויעתר דוד אל ה'. ותועיל למלחמה; אמר הכתוב במלחמת סנחריב ויתפלל חזקיהו המלך וישעיהו בן אמוץ הנביא על זאת ויזעקו השמים וישלח ה' מלאך ויכחד כל גבור חיל ושר ונגיד במחנה מלך אשור.

ואם כן התפילה היא כמו הצרי הכולל שהוא מועיל לכל החליים ולכל הארסים הן חם והן קר, לא כשאר מיני התריא"ק שהם מועילים לחלאים פרטיים בלבד, יש מהם לארס חם ויש מהם לארס קר בלבד, ולא נמצא אחד מהם מועיל לסם החם והקר ולחליים הפכיים אלא התריא"ק הגדול בלבד. וכן התפלה תועיל לכל הדברים ואפילו לדברים הפכיים, שהרי משה אמר בתפלתו זכור לאברהם, ואסף אמר אל תזכר לנו עונות ראשונים, נמצא שתועיל אל הזכירה ואל השכחה, ולא נמצא מצוה שתועיל לכל הדברים אלא התפילה.

ההיענות האפשרית לכל תפילה ולכל בקשה, עולה גם מתפילת שלמה בעת חנוכת המקדש[2], שאותו הוא רואה בעיקר כמקום תפילה:

וּפָנִיתָ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנָּתוֹ ה' אֱלֹקָי לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם.

לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה.

וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ…

בְּהִנָּגֵף עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אוֹיֵב אֲשֶׁר יֶחֶטְאוּ לָךְ וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וְהִתְפַּלְלוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בַּבַּיִת הַזֶּה.

וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וַהֲשֵׁבֹתָם אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּ לַאֲבוֹתָם.

בְּהֵעָצֵר שָׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וּמֵחַטָּאתָם יְשׁוּבוּן כִּי תַעֲנֵם.

וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עֲבָדֶיךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל כִּי תוֹרֵם אֶת הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ וְנָתַתָּה מָטָר עַל אַרְצְךָ אֲשֶׁר נָתַתָּה לְעַמְּךָ לְנַחֲלָה.

רָעָב כִּי יִהְיֶה בָאָרֶץ דֶּבֶר כִּי יִהְיֶה שִׁדָּפוֹן יֵרָקוֹן אַרְבֶּה חָסִיל כִּי יִהְיֶה כִּי יָצַר לוֹ אֹיְבוֹ בְּאֶרֶץ שְׁעָרָיו כָּל נֶגַע כָּל מַחֲלָה.

כָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִּהְיֶה לְכָל הָאָדָם לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן אִישׁ נֶגַע לְבָבוֹ וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה.

וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְסָלַחְתָּ וְעָשִׂיתָ וְנָתַתָּ לָאִישׁ כְּכָל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ לְבַדְּךָ אֶת לְבַב כָּל בְּנֵי הָאָדָם.

שלמה המלך "מבטיח" אמנם שכָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִּהְיֶה לְכָל הָאָדָם וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ, אולם ידועים לנו מקרים שבהם לא נענתה התפילה. המקרה הבולט הוא תפילת משה[3]:

וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר.

ה' אלקים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ.

אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן.

וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה.

דווקא תפילתו של משה, שלא נענתה, משמשת בסיס להגדרת מהות התפילה. במסכת ברכות[4] מובאת הדרשה הבאה:

דרש רבי שמלאי: לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל. מנלן? ממשה, דכתיב: ואתחנן אל ה' בעת ההיא, וכתיב: ה' אלקים אתה החלת להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי א-ל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך, וכתיב בתריה: אעברה נא ואראה את הארץ הטובה.

הרמב"ם[5] ניסח את הדברים כך:

מצות עשה להתפלל בכל יום[6] שנאמר ועבדתם את ה' אלקיכם. מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפילה, שנאמר: ולעבדו בכל לבבכם. אמרו חכמים: אי זו היא עבודה שבלב זו תפילה. ואין מנין התפילות מן התורה, ואין משנה[7] התפילה הזאת מן התורה, ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה.

ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפילה לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא. אלא חיוב מצוה זו כך הוא; שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כוחו.

לדעתו, דרשת ר' שמלאי אינה בגדר המלצה או עצה טובה, אלא היא הגדרת מהות התפילה וצורתה. 

קביעה זו מעוררת את תמיהתו של בעל "ערוך השולחן"[8]:

אמנם יש לשאול מנא ליה להרמב"ם דחיוב התפילה מן התורה הוא שמקודם יגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך ישאל צרכיו ואחר כך יתן שבח והודיה. הא לא למדנו זה רק מועבדתם?

ותשובתו:

מדאמרינן לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל, ולמדנו זה ממשה רבינו, אם כן ממילא כשצותה התורה להתפלל, ממילא שצותה לסדר מקודם שבחו של הקדוש ברוך הוא. ומדאמרינן שם[9] ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח, אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו, אחרונות דומה לעבד שקבל הפרס ונפטר והולך לו, כלומר שנותן הודיה לרבו. וכיון שחובה היא לפני בשר ודם לעשות כן, קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שמטעם זה גם אנשי כנסת הגדולה תקנו כן. ואם כן כשחייבה התורה בתפילה ממילא שחייבה גם בזה.

וצריך עיון, כיצד דווקא תפילה שלא נענתה, משמשת בסיס להגדרת מצות התפילה מן התורה.

בעל "ספר העיקרים"[10] מתייחס אף הוא לבעייתיות העולה מדחיית תפילתו של משה:

יקרה בענין התפילה ספק גדול והוא זה: כי מי לנו גדול ממשה אדון כל הנביאים והוא התפלל לה' על כניסתו לארץ ולא נענה… והנה זה ממה שיורה שהדבר הנגזר אי אפשר שיבטל על ידי התפילה. ואם כן יאמר האומר כי שוא עבוד אלקים, ומה בצע כשנתחנן לפניו אחר שאי אפשר לבטל הנגזר?

התשובה בזה: שהתפילה מועילה לפני גזר דין על כל פנים, ואף לאחר גזר דין גם כן תועיל אם אין עמו שבועה. וכן אמרו רבותינו ז"ל: יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין, כמו שיראה זה מחזקיה, שאחר שנאמר לו צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה, נאמר לו שמעתי את תפילתך הנני יוסיף על ימיך (ישעיהו לח א), וזה היה לאחר גזר דין כמו שאמרו רבותינו ז"ל. אבל גזר דין של משה היה גזר דין שיש עמו שבועה שנשבע, שנאמר לכן לא תביאו, ובארו רבותינו ז"ל כי לכן לשון שבועה, וכמו שהוכיחו זה מלכן נשבעתי לבית עלי, ולפיכך לא הועילה התפילה של משה רבינו עליו השלום.

בהמשך דבריו הוא מחלק בין תפילת היחיד לתפילת הצבור, ולדבריו, כך אומר משה לבני ישראל:

אל תחשבו שהכלל והפרט הן שווים בדבר זה, שאין הדבר כן, שאני עם רוב מעלתי, לפי שאני יחיד לא נתקבלה תפילתי בעדי, ואתם עם היותכם עובדי עבודת אלילים ומשתחווים לפעור, ואין שנאוי לפני ה' כעובד עבודה זרה, נתקבלה תפילתי בעדכם, שהרי כשנתפללתי עליכם בחטא העגל או בפעור נתקבלה תפילתי עליכם ומחל לכם הקדוש ברוך הוא, אף על פי שלא נתקבלה תפילתי על עצמי…

שעם היות שתי התפילות שוות וממין אחד, תקובל יותר תפלת הכלל מתפלת היחיד, ולזה סמך אל זה: כה' אלקינו בכל קראנו אליו, רצה לומר; באיזה ענין שתהיה תפילת הכלל היא מקובלת. ועל זה הוא שאמרו רבותינו ז"ל: אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפילתן של רבים, שנאמר: הן א-ל כביר לא ימאס. ואמרו: לעולם לשתף אינש נפשיה בהדי צבורא, להורות שתפילת הכלל היא מקובלת תמיד, אף על פי שתפילת היחיד אינה מקובלת כשהוא גזר דין שיש עמו שבועה, כמו שלא נתקבלה תפילת משה רבינו עליו השלום על כניסתו לארץ, לפי שהיה גזר דין שיש עמו שבועה.

עיסוקו של ר' יוסף אלבו הוא בשאלה האמונית העולה מדחיית תפילתו של משה; החשש מהמחשבה "שהדבר הנגזר אי אפשר שיבטל על ידי התפילה", ועל כך הוא משיב מדוע תפילת משה לא נענתה. אולם דומה שאין בכך תשובה לשאלתנו, מדוע דווקא תפילה שלא נענתה, היא הבסיס להלכות תפילה.

בהערת אגב אציין שגם מתפילת חנה[11] לומדים כמה וכמה הלכות, כפי שדורשת הגמרא במסכת ברכות[12]:

אמר רב המנונא: כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה. וחנה היא מדברת על לבה – מכאן למתפלל צריך שיכוון ליבו, רק שפתיה נעות – מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו. וקולה לא ישמע – מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו. ויחשבה עלי לשכרה – מכאן ששכור אסור להתפלל…

אולם זו אינה רבותא שהרי תפילת חנה היא מקרה קלאסי של תפילה שנענתה, כפי שאומרת חנה בעצמה בהביאה לפני עלי, את בנה שנולד לה, שמואל[13]:

וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה'.

אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי וַיִּתֵּן ה' לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ.

אולם שאלתנו מתפילת משה, במקומה עומדת.

תשובה אפשרית לשאלה אבקש להציע מתוך עיון במושג "עיון תפילה", שעל פניו נראה דבר חיובי. אולם לא כך עולה, לכאורה, מסוגיית הגמרא במסכת ברכות[14] :

ואמר רב יהודה: שלשה דברים המאריך בהן מאריכין ימיו ושנותיו של אדם: המאריך בתפלתו, והמאריך על שלחנו, והמאריך בבית הכסא. והמאריך בתפלתו, מעליותא היא? והאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המאריך בתפלתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב שנאמר: תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב. ואמר רבי יצחק: שלשה דברים מזכירים עונותיו של אדם, ואלו הן: קיר נטוי, ועיון תפלה, ומוסר דין על חבירו לשמים! הא לא קשיא, הא – דמעיין בה, הא – דלא מעיין בה. והיכי עביד – דמפיש ברחמי.

דווקא המעיין בתפילתו עלול להגיע לתּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב. את עיון התפילה בהקשר זה, מבאר רש"י על אתר:

מעיין בה – אומר בלבו שתיעשה בקשתו לפי שהתפלל בכונה.

ומכאן גם כאב הלב האפשרי; "שאין בקשתו נעשית".

כעין זאת מפרש רש"י בסוגיה מקבילה[15]:

עיון תפילה – סומך על תפילתו שתהא נשמעת ומתאמץ לכוון לבו.

כך מפרש גם רשב"ם[16]:

יש מפרשין שלאחר שהתפלל דן בלבו שישלם לו הקדוש ברוך הוא שכרו ויעשה הקדוש ברוך הוא צרכיו וישמע תפילתו לפי שהתפלל בכוונה.

סיכום הדברים בדברי בעלי התוספות[17]:

פירוש שמצפה שתבוא בקשתו לפי שכוון בתפלתו. תימה דהכא משמע דעיון תפילה לאו מעליותא הוא וכן משמע פרק הרואה (לקמן דף נה): ג' דברים מזכירין עונותיו של אדם וקאמר עיון תפילה. ולא כן משמע בפרק מפנין (שבת דף קכז) דקאמר: אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה וקא חשיב עיון תפילה, אלמא מעליותא הוא! וכן משמע בגט פשוט (בבא בתרא דף קסד) דקאמר: משלשה דברים אין אדם ניצול בכל יום וקאמר עיון תפלה, פירוש שאין אדם מעיין בה, אם כן משמע שהוא טוב?

ויש לומר דתרי עיון תפילה יש. עיון תפילה דהכא – המצפה שתבוא בקשתו, ועיון תפילה דהתם – שמכוון את לבו לתפילה.

היבט נוסף בענין זה עולה מדברי רבנו מנחם המאירי[18]:

ועיון תפלה פירושו בכאן שמעיין בתפלתו אם נענה אם לאו ואומר בעצמו שיענה, שדבר זה מביאו שאם אינו נענה – מהרהר אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא.

נמצינו למדים שדווקא הציפיה להיענות וודאית ומיידית לתפילה, עלולה להיות למתפלל לרועץ ולהקשות בכך על קבלת תפילתו. יתכן שזו הסיבה שדווקא תפילת משה שלא נתקבלה, היא היסוד לחלק מהלכות תפילה.

הרב קוק[19] מציע תובנה נוספת שאותה ניתן ללמוד מדרשת הגמרא בקשר לתפילת משה:

צריך שהתפילה תהיה נקיה מכל רעיון של שינוי רצון והתפעלות בחוק השם יתברך, מה שהוא דעה כוזבת ביחס לאלוקות ומביאה להשחתת סדרי השלמות האנושית. ולעומת זה עצם ערך התפילה ובטחון פעולתה בקבוץ תנאיה, גם מלבד פעולת השגת המבוקש והתרוממות הנפש וזַכּוּתָה על ידי התפילה, הוא פינה גדולה בהשלמת האדם.

על כן צריך שיבין כל מתפלל, שהתפילה היא חוק נפלא, שחקק הקב"ה בעולמו, להשלמת יצוריו בכל דרכי השלמות, ובייחוד לתכלית השלמתם המוסרית הנצמחת ממנה, ואינה בגדר ענין מוטבע בחוקו יתברך חלילה. ועל כן ראוי שקודם כל תפילה יוקדם ספור השבח, להורות שראוי לשבח הרבה על קביעת חוק התפילה שלא כפי המושג בדרך השאלה בשם טבע באלקותו יתברך. והראיה ממשה חשובה מאד, שהוא עליו השלום בהשגתו הגדולה היה ודאי בטוח שלא יבוא לחשוב צד שנוי רצון והתפעלות בחוק השם יתברך ע"י התפילה. מכל מקום הרבה להקדים שבחו, לגלות מן הכח אל הפועל אמיתת הדעה הראויה להיות רשומה בלב ע"י התפילה, וקל וחומר כל האדם כוזב, שאפשר לו להיות טועה בדעות כוזבות, שראוי להקדים מה שירומם נפשו ויעמידה על ציור האמיתיות.

התפילה אינה משנה את רצון ה', אלא מקרבת את האדם המתפלל לקב"ה.

עיקרון זה מופיע שם בפיסקא נוספת[20]:

אין התפילה חפצה לשנות שום דבר באלקות שהיא מקור הנצחיות ואינה בגדר ההשתנות, אלא, להתעלות עם כל השינויים החלים על הנפש ועל כל העולם כולו במידה שהנפש קשורה בו, אל הרוממות האלקית. היא מדברת בענין האלקי שהיא כוספת אליו, כפי מידותיה בחופש גדול, ובחופש זה מתגלה לה אורה ואמיתה. היא מדברת אל ה' כאל מלך מושל העלול להשתנות, כאל אב המוכן לשינויים, כאל צדיק ונדיב המוסיף צדקה ונדיבות ע"י התעוררות מרוח אחר, מפני שכשהיא חפצה להתעלות אל האלקות הרי היא כבר מתעלה ברצונה, ורצונה הוא כל עצמות הויתה.

חז"ל, אשר מודעים לעובדה שלא כל תפילה מתקבלת, מציעים לנו מעין מתכון להצלחה, וכך דורש ר' חמא בר חנינא[21]:

אמר רבי חמא ברבי חנינא: אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל, שנאמר: קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'.

גם להבנת דרשה זו, ניעזר ברב קוק[22]:

לעומת תכליתה של התפילה והשגת המבוקש שבאה על ידה, לגדל כוחות הנפש בציורי קדושה ושלמות ולהוציא שלמותה אל הפעל, דרכי הציורים האלה רבים ורחבים, ומסתעפים לפרטים רבים שאין להם קץ. וצור העולמים לפניו נגלו כל תעלומות, איזה ציור רוחני מיוחד ראוי וחסר לכל נפש פרטית שתשתלם בו, שלפי צורך השתלמות זו מקביל, בסדור חכמתו העליונה, מצב החסרון המזדמן המצריך את התפילה. לפעמים תתאחר התקבלות התפילה כפי מה שלא הספיק אותו הציור הרוחני הדרוש להשתלם כראוי בכל עמקו בנפש ובכל גווניו, עד שיהיה נשנה ונכפל כמה פעמים. על כן האדם שלא נענה, עליו לחזור ולהתפלל, ולא לומר נואש חלילה, כי הקצר קצרה ידו יתברך מפדות? אלא שבחכמתו העליונה הוא חושב מחשבות ליתן לאדם אחרית ותקוה, ושכל הדברים הזמניים יוסיפו לו ערך נצחיות ושלמות חשובה.

והנה כך היא המידה באדם, כשהוא עושה פעולות ואינו בא בהן למטרתו, מתחלש לבבו. אבל כשיודע שכל פעולה תקרבהו למטרתו אלא שלפי רוממות המטרה צריך הוא ריבוי פעולות, לבבו מתאמץ להוסיף בעבודתו. על כן אמר קוה אל ה'. והתקוה היא בעצמה מידת שלמות. ויסוד התקוה הוא מעלת השלמות הראויה להימשך מכשרון הפעולות הקודמות לה. ולפי ערך היסוד הזה של הנהגת תכלית פעולת התפילה – תדע נאמנה כי בכל ציור של תקוה לה' נתקרבת יותר אל המטרה, אלא שלא הגיעתך עדיין לפי שלא השלמת עדיין. על כן חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'.

לסיכום: תכלית התפילה אינו שינוי רצון ה' אלא השלמת האדם, וכפי גודל שלמותו תהיה ההיענות לתפילתו. התאחרות התקבלות התפילה, בלשון הרב קוק, נובעת מהעובדה "שלא הספיק אותו הציור הרוחני הדרוש להשתלם כראוי", ועל כן על המתפלל להתאמץ ולהוסיף בתפילתו, ובכך להתקרב יותר אל המטרה.

ואם ישאל השואל: היתכן כי משה רבנו היה חסר ב"מהלך השלמות הראויה", נשיב לו כי על משה עצמו דרשו חז"ל[23] : "וכן את מוצא במשה רבנו שעל מי מריבה נגזר עליו שלא יכנס לארץ ישראל. וכן הוא אומר: וסביביו נשערה מאד; דקדק עם הצדיקים כחוט השערה" – במדרגתו המיוחדת מקפידים עליו יותר.[24]

 

 


[1] מאמר ד פרק כ

[2] מלכים א פרק ח, מפסוק כח ואילך

[3] ספר דברים פרק ג פס' כג-כו

[4]דף לב ע"א

[5] משנה תורה, הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק א הלכות א-ב

[6] שיטת הרמב"ם היא שחיוב תפילה הוא מן התורה, וכן הוא בספר המצוות מצוה ה. הרמב"ן בהשגותיו חולק וטוען: "ודאי כל ענין התפלה אינו חובה כלל אבל הוא ממידות חסד הבורא יתברך עלינו ששומע ועונה בכל קראינו אליו". אמנם בסיום דבריו הוא מציע: "ואם אולי יהיה מדרשם בתפלה עיקר מן התורה נמנה אותו במניינו של הרב ונאמר שהיא מצוה לעת הצרות שנאמין שהוא יתברך ויתעלה שומע תפילה והוא המציל מן הצרות בתפילה וזעקה".

[7] נוסח התפילה

[8] אורח חיים סימן פט סעיף ג

[9] ברכות לד ע"א

[10] שם, פרק כא

[11] שמואל א פרקים א,ב

[12] דף לא ע"א

[13] שמואל א, א פס' כו-כז

[14] דף נד ע"ב-נה ע"א

[15] מסכת ראש השנה דף טז ע"ב

[16] מסכת בבא בתרא דף קסד ע"ב ד"ה עיון תפילה

[17] מסכת ברכות דף לב ע"ב ד"ה כל המאריך בתפלתו ומעיין בה

[18]בית הבחירה למסכת ראש השנה דף טז עמוד ב

[19] עולת ראיה ח"א עמ' יד; הדרכת התפילה וחלקיה פיסקא ב

[20] שם, פיסקא א

[21]מסכת ברכות דף לב ע"ב

[22] עולת ראיה ח"א עמ' כה, "דרכי פעולת התפילה ליחיד ולצבור", פיסקא ב

[23]בתי מדרשות חלק ב – מדרש חסרות ויתרות פרשת תבא

[24]למרות כל הנ"ל מופיעה במסכת ברכות (דף לב ע"ב) דרשה שממנה ניתן ללמוד שתפילת משה נענתה לפחות באופ]ן חלקי: "אמר רבי אלעזר גדולה תפילה יותר ממעשים טובים שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבנו ואף על פי כן לא נענה אלא בתפילה, שנאמר: אל תוסף דבר אלי, וסמיך ליה: עלה ראש הפסגה." ומפרש רש"י על אתר: "עלה ראש הפסגה – בדבר תפילה זו נתרציתי להראותך אותה." ומכאן חיזוק נוסף למתפללים ואינם נענים: יתכן שהתפילה אינה נענית בשלמות, אולם פועלת משהו.

שומע תפילה: פרק ב. תפילת צדיקים פועלי תפילות

יולי 19th, 2011

נכתב על ידי: הרב שמעון גולן

ב. תפילת צדיקים פועלי תפילות

במקורותינו מצינו מספר חכמים שתפילותיהם היו, בדרך כלל, נענות. ראש וראשון להם הוא חוני המעגל שעליו מסופר[1] :

מעשה שאמרו לו לחוני המעגל התפלל שירדו גשמים. אמר להם: צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימוקו. התפלל ולא ירדו גשמים. מה עשה? עג עוגה ועמד בתוכה ואמר לפניו: רבונו של עולם בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך. נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין, אמר: לא כך שאלתי אלא גשמי בורות שיחין ומערות. התחילו לירד בזעף, אמר: לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים. באו ואמרו לו: כשם שהתפללת עליהם שירדו כך התפלל שילכו להן. אמר להם: צאו וראו אם נמחית אבן הטועין.

שלח לו שמעון בן שטח: אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי, אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו, ועליך הכתוב אומר: ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך.

גירסה מורחבת יותר של המעשה מופיעה בהמשך[2]:

תנו רבנן: פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים. שלחו לחוני המעגל: התפלל וירדו גשמים. התפלל ולא ירדו גשמים. עג עוגה ועמד בתוכה כדרך שעשה חבקוק הנביא, שנאמר: על משמרתי אעמדה ואתיצבה על מצור. אמר לפניו: רבונו של עולם, בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין, אמרו לו תלמידיו: רבי, ראינוך ולא נמות. כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא להתיר שבועתך. אמר: לא כך שאלתי אלא גשמי בורות שיחין ומערות. ירדו בזעף עד שכל טיפה וטיפה כמלוא פי חבית, ושיערו חכמים שאין טיפה פחותה מלוג. אמרו לו תלמידיו: רבי, ראינוך ולא נמות. כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא לאבד העולם. אמר לפניו: לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן עד שעלו כל העם להר הבית מפני הגשמים. אמרו לו: רבי, כשם שהתפללת שירדו כך התפלל וילכו להם. אמר להם: כך מקובלני שאין מתפללין על רוב הטובה, אף על פי כן הביאו לי פר הודאה. הביאו לו פר הודאה סמך שתי ידיו עליו ואמר לפניו: רבונו של עולם עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינן יכולין לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות. כעסת עליהם – אינן יכולין לעמוד, השפעת עליהם טובה – אינן יכולין לעמוד. יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים ויהא ריווח בעולם. מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה ויצאו העם לשדה והביאו להם כמהין ופטריות.

שלח לו שמעון בן שטח: אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי. שאילו שנים כשני אליהו שמפתחות גשמים בידו של אליהו לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך? אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו, ואומר לו: אבא הוליכני לרחצני בחמין, שטפני בצונן, תן לי אגוזים שקדים אפרסקים ורמונים ונותן לו, ועליך הכתוב אומר: ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך.

בשולי המעשה, אבקש להעיר שתי הערות:

א.      אמנם חוני "מתחטא לפני המקום ועושה לו רצונו כבן שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו", אולם גם אצלו ההיענות אינה מיידית, אלא היא באה רק לאחר השתדלות נוספת מצידו (עג עוגה ועמד בתוכה כדרך שעשה חבקוק הנביא).

ב.      שמעון בן שטח, נשיא ישראל באותה העת, מביע הסתייגות מחוני מצד אחד, והערכה גדולה מצד שני. זו משמעות הביטוי: "אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי".

מהי מעלתו הגדולה של חוני? מפרש בעל "עיון יעקב"[3]:

לפי שהיה חסיד גדול שבדור ובעל מעשים, ובטוחים בו שתתקבל תפילתו. ולפי המעשים שהביא בסמוך מבואר שלכך נשמעה תפילתו לפי שהיה מצער עצמו להבין דברי תורה ולירד לעומקה של הלכה עם תלמידיו[4]. לכך נשמעה תפילתו על הגשמים.

בהמשך הסוגיה שם, מופיע סיפור נוסף על חוני המעגל:

אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה; שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. אמר: מי איכא דניים שבעין שנין בחלמא? יומא חד הוה אזל באורחא חזייה לההוא גברא דהוה נטע חרובא. אמר ליה: האי עד כמה שנין טעין? אמר ליה: עד שבעין שנין. אמר ליה: פשיטא לך דחיית שבעין שנין? אמר ליה האי גברא: עלמא בחרובא אשכחתיה. כי היכי דשתלי לי אבהתי שתלי נמי לבראי.

יתיב קא כריך ריפתא. אתא ליה שינתא נים אהדרא ליה משוניתא איכסי מעינא ונים שבעין שנין. כי קם חזייה לההוא גברא דהוה קא מלקט מינייהו, אמר ליה: את הוא דשתלתיה? אמר ליה: בר בריה אנא. אמר ליה: שמע מינה דניימי שבעין שנין. חזא לחמריה דאתיילידא ליה רמכי רמכי. אזל לביתיה, אמר להו: בריה דחוני המעגל מי קיים? אמרו ליה: בריה ליתא, בר בריה איתא. אמר להו: אנא חוני המעגל. לא הימנוהו. אזל לבית המדרש, שמעינהו לרבנן דקאמרי: נהירן שמעתתין כבשני חוני המעגל, דכי הוי עייל לבית מדרשא כל קושיא דהוו להו לרבנן הוה מפרק להו. אמר להו: אנא ניהו! לא הימנוהו ולא עבדי ליה יקרא כדמבעי ליה. חלש דעתיה בעי רחמי ומית. אמר רבא: היינו דאמרי אינשי או חברותא או מיתותא.

שתי הערות בעקבות המעשה:

א.      סיפור החרוב משמש השראה לרב קוק בפתגמו לחדש שבט, שנת תרע"ד[5]: "חשק נטיעת אילנות נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים, המובלט בתקפו בעץ החרוב". נטיעת חרוב, הנותן פרי רק לאחר שנים ארוכות, איננה השקעה לטובת הנוטע, שהרי הוא לא יהנה מפירות האילן, אלא נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים.

ב.      אגב המעשה אנו מתוודעים לאוירה ששררה בבית מדרשו של חוני, שדאג לענות לכל שאלותיהם של התלמידים. גם ההשקעה בתלמידים נובעת מחפץ הטבת הדורות הבאים.

נראה לי שזו כוונת בעל "עיון יעקב" על חוני "שהיה מצער עצמו להבין דברי תורה ולירד לעומקה של הלכה עם תלמידיו".

בעקבות הערות אלו, נעיין בדרשה נוספת הקשורה לתפילה[6]:

אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמור רבנן כל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה? אמר ליה: דכתיב; וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו. אמר ליה: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא: ויתפלל אברהם אל האלקים וירפא אלקים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו. וכתיב: וה' פקד את שרה כאשר אמר. כאשר אמר אברהם אל אבימלך.

איוב השקוע בייסוריו מתפלל בעד רעהו ולא עבור עצמו. אברהם התאב לבן משרה מתפלל עבור אבימלך ואשתו שיֵלדו!

את הרעיון הטמון בדרשה זו, ביאר ר' נחמן מברסלב[7]:

כי יש תורת ה' כמו שאמרו רבותינו (ירושלמי בכורים וראש השנה): אני קימתיה תחילה, וכמו שאמרו (בסוטה יד): הקב"ה מלביש ערומים ומבקר חולים. וכן אמרו רבותינו (ברכות ו): מנין שהקב"ה מניח תפילין. וכן יש תפילת ה', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם ז): מנין שהקב"ה מתפלל? שנאמר: ושמחתים בבית תפילתי. נמצא שיש תורת ה' ויש תפילת ה', וכשזוכה להיכלל באין סוף, אזי תורתו היא תורת ה' ממש ותפילתו היא תפילת ה' ממש.

וזה שאמרו רבותינו: המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה. כי מה שצריך לאותו דבר ואינו מבקש על עצמו, הוא מחמת שהוא בבחינת אין, והוא בחינת תחילה, היינו קודם הבריאה, ומחמת שהוא בבחינת תחילה, על ידי זה הוא נענה תחילה.

נראה לי שדברי ר' נחמן על האדם "שהוא בבחינת אין" מתאימים לדברי הרב קוק שהובאו לעיל, שהתפילה לא נועדה לסיפוק צרכיו של האדם אלא להשלמתו הרוחנית, ואז "תפילתו היא תפילת ה' ממש".

חוני באישיותו מגלם את מי שדואג לזולת, לדורות הבאים, ולא לעצמו. לכן תפילתו היא תפילת ה' ממש והיא נענית.

על פי זה מובנת הדרשה שדורשים חז"ל על הפסוקים[8]:

וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ וְעַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר.

כִּי הִשְׁפִּילוּ וַתֹּאמֶר גֵּוָה וְשַׁח עֵינַיִם יוֹשִׁעַ.

יְמַלֵּט אִי נָקִי וְנִמְלַט בְּבֹר כַּפֶּיךָ.

וכך דורשת הגמרא[9]:

תנו רבנן: מה שלחו בני לשכת הגזית לחוני המעגל? ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור. ותגזר אומר – אתה גזרת מלמטה והקדוש ברוך הוא מקיים מאמרך מלמעלה. ועל דרכיך נגה אור – דור שהיה אפל הארת בתפילתך. כי השפילו ותאמר גוה – דור שהיה שפל הגבהתו בתפילתך. ושח עינים יושיע – דור ששח בעוונו הושעתו בתפילתך. ימלט אי נקי – דור שלא היה נקי מלטתו בתפילתך. ונמלט בבור כפיך – מילטתו במעשה ידיך הברורין.

דומה שלא בכדי מדגיש הדרשן את הדור; דור שהיה שפל, דור ששח בעוונו, דור שלא היה נקי. את כל ההיבטים השליליים של הדור הצליח חוני "למלט" בתפילתו, משום שדאגתו היתה נתונה לדור ולא לעצמו.

צדיק נוסף שתפילותיו נענות הוא נכדו של חוני, אבא חלקיה, שעליו מספרת הגמרא[10]:

אבא חלקיה בן בנו של חוני המעגל היה וכשנזקקו העולם לגשם היו שולחים אליו חכמים, והיה מתפלל ובא הגשם. פעם אחת הצטרכו העולם לגשם. שלחו החכמים זוג חכמים אליו כדי שיתפלל שיבוא הגשם. הלכו לביתו ולא מצאוהו, הלכו לשדה ומצאוהו עודר. נתנו לו שלום ולא הפנה פניו אליהם. לפנות ערב, כשליקט בידיו עצים, נשא אותם ואת המעדר על כתף אחת, ואת גלימתו על הכתף השניה. כל הדרך לא נעל את נעליו, וכשהגיע למים נעל אותם. כשהגיע למקום קוצים הגביה בגדיו. כאשר הגיע לעיר, יצאה אשתו לקראתו כשהיא מקושטת. כשהגיעו הביתה נכנסה אשתו תחילה, אחר כך הוא ואחר כך זוג החכמים. ישב לךאכול ולא הזמין אותם להצטרף. חילק פת לילדיו. לגדול יותר נתן חלק אחד, ולצעיר שני חלקים. אמר לאשתו: יודע אני שהחכמים הגיעו בשל הגשם. נעלה לעליה ונתפלל וירד גשם ולא נחזיק טובה לעצמנו. עלו לעליה, נעמד הוא בזוית אחת והיא בזוית אחרת. הקדימו העננים להגיע בצד שלה. כשירד אמר לחכמים מדוע באתם? אמרו לו: החכמים שלחו אותנו שתתפלל על הגשם. אמר להם: ברוך המקום שלא הצריך אתכם לאבא חלקיה. אמרו לו: יודעים אנו שהמטר בזכותך בא, אך מבקשים אנו תשובה לכמה תמיהות. מדוע כשנתנו לך שלום לא הפנית פניך אלינו? אמר להם: שכיר יום הייתי ואמרתי לא אתבטל. ומה טעם העלית את העצים על כתף אחת ואת הגלימה על הכתף השניה? אמר להם: טלית שאולה היתה. לכך (ללבישה) שאלתיה, ולכך (למשא) לא שאלתיה. ומה טעם בכל הדרך לא נעלת נעליך וכשנגעת למים נעלת? אמר להם: כל הדרך ראיתי (ויכלתי להיזהר) ובמים לא ראיתי. ומה טעם כשהגעת למקום קוצים הרמת בגדיך? אמר להם: זה (הרגל, אם אפצע) תתרפא, זה (הבגד אם יקרע) אינו מתרפא. מה טעם יצאה אשתך מקושטת? אמר להם: כדי שלא אתן עיני באשה אחרת. ומה טעם נכנסה אשתך ראשונה לבית, אתה אחריה ואחר כך אנחנו? אמר להם: משום שאין אתם בדוקים לי (אם כשרים אתם אם פרוצים). מה טעם לא צרפת אותנו לסעודתך? אמר להם משום שלא היתה פת מרובה ולא רציתי שתחזיקו לי טובה בחינם. מה טעם נתת לילד המבוגר פת אחת ולצעיר שתים? אמר להם: זה (הגדול) נמצא בבית וזה (הקטן) בבית הכנסת. ומה טעם באו העננים מהכוון של אשתך? משום שהאשה מצויה בבית והיא נותנת פת לעני וקרובה הנאתו, ואני נותן זוז לעני ואין קרובה הנאתו. ועוד: היו בריונים בשכנותנו. אני התפללתי שימותו, והיא התפללה שיחזרו בתשובה, ושבו.

אין ספק שלא בכדי מאריכה הגמרא בכל פרטי המעשה. הדבר מלמדנו על מידותיו התרומיות של אבא חלקיה, ומתוך כך ניתן להבין מדוע תפילותיו נענות.

במקום אחר דורשת הגמרא[11] את פרק טו בתהילים:

מִזְמוֹר לְדָוִד ה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ.

הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ.

לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ.

נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר.

כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם.

ומפרשת: "פועל צדק – כגון אבא חלקיהו".   

אישיותו התרומית של אבא חלקיה באה לידי ביטוי בהקפדתו על ממון הזולת, בין אם מדובר באדם ששכר אותו לעבודה או במי שהשאיל לו את טליתו, בדאגתו לעניים או לילדיו הצעירים ובעיקר במידת הענוה, בהציעו לאשתו "נעלה לעליה ונתפלל וירד גשם ולא נחזיק טובה לעצמנו". תכונות אלו מלמדות שמבחינתו לא הוא עומד במרכז אלא הזולת, ומכאן הדמיון לסבו, חוני המעגל, ולכן תפילות שניהם מתקבלות.[12]

חכם נוסף שתפילותיו מתקבלות הוא ר' חנינא בן דוסא, שעליו מסופר במשנה[13] :

אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא כשהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת אמרו לו מנין אתה יודע אמר להם אם שגורה תפילתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף.

בגמרא[14] מופיעה ברייתא:

תנו רבנן: מעשה שחלה בנו של רבן גמליאל, שגר שני תלמידי חכמים אצל רבי חנינא בן דוסא לבקש עליו רחמים. כיון שראה אותם עלה לעלייה ובקש עליו רחמים. בירידתו, אמר להם: לכו – שחלצתו חמה. אמרו לו: וכי נביא אתה? אמר להן: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני: אם שגורה תפילתי בפי – יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו – יודע אני שהוא מטורף. ישבו וכתבו וכוונו אותה שעה. וכשבאו אצל רבן גמליאל, אמר להן: העבודה! לא חסרתם ולא הותרתם, אלא כך היה מעשה, באותה שעה חלצתו חמה ושאל לנו מים לשתות.

ושוב מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי. אמר לו: חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה. הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים – וחיה. אמר רבי יוחנן בן זכאי: אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו – לא היו משגיחים עליו. אמרה לו אשתו: וכי חנינא גדול ממך? אמר לה: לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך, ואני דומה כשר לפני המלך.

אין ספק שההתייחסות לתפילתו של ר' חנינא בן דוסא כמי ש"דומה כעבד לפני המלך", בניגוד למי ש"דומה כשר לפני המלך", רומזת למידת הענוה. כבר אמר החכם מכל אדם[15]: תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה, והרמב"ן בפרושו לחומש, על הפסוק[16] לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול, מפרש:

נרמז בכאן בתורה איסור הגאות, כי הכתוב ימנע את המלך מגאות ורוממות הלב, וכל שכן האחרים שאינן ראויים לכך, כי בראוי להתרומם ולהתגדל יזהירנו להיות לבבו שפל ככל אחיו הקטנים ממנו. כי הגאוה מידה מגונה ונמאסת אצל האלקים אפילו במלך, כי לה' לבדו הגדולה והרוממות, ולו לבדו התהילה ובו יתהלל האדם. כענין המבואר על יד המלך שלמה: תועבת השם כל גבה לב.

לעומת בעל הגאוה שהוא תּוֹעֲבַת ה', העניו ושפל הרוח מקובל ורצוי, כפי שעולה מדרשת הגמרא[17]:

אמר ר' יהושע בן לוי: בוא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקדוש ברוך הוא. שבשעה שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה – שכר עולה בידו, מנחה – שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר[18]: זבחי אלקים רוח נשברה. ולא עוד, אלא שאין תפלתו נמאסת, שנאמר[19]: לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה.

ועל זה הוסיף ר' משה מקוצי[20]:

ואני דרשתי לרבים עוד, כי אפילו משאלות לבם ותאוותם שומע הקדוש ברוך הוא וממלא רצונם אף על פי שלא התפללו על זה שנאמר[21]: תאות ענוים שמעת ה' תכין לבם תקשיב אזנך, תפלת ענוים לא נאמר אלא תאות תכין לבם, כלומר מה שחושבים בלבם.

לכן מובן שתפילותיו של רבי חנינא בן דוסא העניו והצנוע – מתקבלות.

אמנם, יש לכאורה בגמרא[22] מעשה לסתור:

רבי חנינא בן דוסא הוה קא אזיל באורחא, אתא מיטרא. אמר לפניו: רבונו של עולם, כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער? פסק מיטרא. כי מטא לביתיה, אמר לפניו: רבונו של עולם! כל העולם כולו בצער, וחנינא בנחת? אתא מיטרא. אמר רב יוסף: מאי אהניא ליה צלותא דכהן גדול לגבי רבי חנינא בן דוסא. דתנן: היה מתפלל תפלה קצרה בבית החיצון. מאי מצלי?… אל יכנס לפניך תפילת עוברי דרכים.

היתכן כי רבי חנינא אכן דואג לנוחיותו האישית על חשבון צרכי הכלל? אלא שבהיבט מסוים רבי חנינא הוא הכלל, כפי שעולה מדרשה נוספת שם:

אמר רב יהודה אמר רב: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת.

רבי חנינא באופן אישי מסתפק במועט שבמועט, ודיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת, אולם בזכותו ניזון כל העולם כולו, ויתכן שכדי לפעול כך, עליו "להיות בנחת".

מקרה נוסף של היענות לתפילה קשור לר' עקיבא[23]:

מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה. ירד רבי עקיבא אחריו, ואמר: אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה. אבינו מלכנו למענך רחם עלינו. וירדו גשמים. הוו מרנני רבנן. יצתה בת קול ואמרה: לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מידותיו, וזה אינו מעביר על מידותיו.

בפרוש הביטוי "מעביר על מידותיו" נחלקו המפרשים. בעל "עץ יוסף"[24] מפרש:

ר' עקיבא היה בן גרים ומידותיו היו נמשכות אחר מידות אבותיו, והוא היה מעביר עליהם ועושה טוב. אבל ר' אליעזר, מידותיו הנולדים עימו היו בעצם טוב ולא היה צריך להעביר עליהם ולשברם כמו ר' עקיבא. לכן זכה ר' עקיבא להיות בתפילתו הקב"ה מעביר להם לישראל על מידותיו ולרחם עליהם.

ובעל "עיון יעקב" מפרש:

מעביר על מידותיו – שהיה עניו. לכך קבעו הלכה כוותיה אפילו נגד ר' אליעזר רבו, כדאמרינן דלכך קבעו הלכה כ(בית) הלל, לפי שנוחים ועלובים היו.

נסכם בדברי בעל "מאור ושמש"[25] (פרשת בא):

שמעתי מהרב המגיד הקדוש רבינו יחיאל מיכל מגיד מישרים דק"ק זלאטשוב, פירוש הפסוק[26] אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם, שאם האדם מחזיק עצמו לאיזה בר מעלה – עושה בזה מסך המבדיל. וזהו אנכי פירוש על ידי שמתגאה לומר אנכי בַּר מעלות ומידות טובות – הוא הוא העומד בין ה' וביניכם, שבזה הוא מעמיד מָסַךְ המבדיל.

רק שצריך האדם לידע שהוא כְּאֶפֶס וְאַיִן, רק שהקב"ה הנותן בו חִיּוּת לעשות דבר גדול או קטן, והוא מְהַוֶּה כָּל הֲוָיוֹת. לכן אין ראוי לשום בריה לומר 'אנכי', כי אם לו יתברך נאה לומר 'אנכי' – מפני שהוא מְהַוֶּה כָּל הַהֲוָיוֹת. אבל האדם אם אומר 'אנכי' או 'אני' – היינו שמחזיק עצמו לְשׁוּם בן  מעלה ומרגיל בזה, ומתגבר והולך במידה זו – הוא נפרד מהשי"ת, עד שיוכל לבוא על ידי זה שיהיה כופר בעיקר חלילה.

ולכן, ככל שהאדם עניו יותר ומבטל עצמו יותר  הוא מתקרב לקב"ה ותפילותיו נענות.

ואם נשוב ונשאל, הלא התורה[27] מעידה במפורש: וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, ומדוע תפילתו לא נענתה? התשובה, שאולי איננה מניחה את הדעת באופן מוחלט היא שהענוה, על כל מעלותיה, איננה תנאי יחידי ובלעדי להתקבלות התפילה. גם לרבי חנינא בן דוסא היו תפילות שלא נענו, כמאמרו שלו עצמו שהובא לעיל: "אם שגורה תפילתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף". העיקרון העולה מכל הנ"ל הוא כי יש להאמין בלב שלם שתפילתנו נשמעת, אולם לא בהכרח נענית.

 

 


[1] מסכת תענית דף יט ע"א

[2] מסכת תענית דף כג ע"א

[3]יעקב ב"ר יוסף ריישרנולד בפראג 1670, נפטר במץ 1734. חיבר חיבורים שבהם נתגלה כחריף גדול וביניהם חיבור על האגדות בעין יעקב בשם עיון יעקב.

[4] לקמן יתבאר למה הכוונה.

[5] מאמרי הראיה ח"ב עמ' 501

[6]מסכת בבא קמא דף צב ע"א

[7]ספר ליקוטי מוהר"ן – מהדורא קמא סימן כב

 

[8] איוב פרק כב פס' כח-ל

[9]מסכת תענית דף כג ע"א

[10]מסכת תענית דף כג ע"א-ע"ב. להקלת ההבנה תרגמתי את הסיפור לעברית.

 

[11]מסכת מכות דף כד ע"א

[12] נכד נוסף של חוני הוא חנן הנחבא, שגם עליו מספרת הגמרא, במסכת תענית דף כג, שהיה מתפלל על המטר ונענה, ומוסיפה הגמרא שהוא נקרא כך "מפני שהיה מחביא עצמו בבית הכסא", וגם תכונה זו מלמדת על ענוה. בספר "מרכבת המשנה" על מסכת אבות, נאמר: "אמרו על חנן הנחבא, שהיה מתחבא ולא היה רוצה להיות ראש ישיבה".

[13]מסכת ברכות פרק ה משנה ה

[14]מסכת ברכות דף לד עמוד ב

 

[15] משלי טז, ה

[16] דברים יז, כ

[17]מסכת סוטה דף ה עמוד ב

[18] תהלים נא יט

[19] שם

[20]ספר מצוות גדול (סמ"ג) לאוין סימן סד

[21] תהלים י, יז

[22]מסכת תענית דף כד ע"ב

[23]מסכת תענית דף כה ע"ב

[24] ר' חנוך בן ר' יוסף זונדל מביאליסטוק, מחבר "עץ יוסף" על עין יעקב ועל מדרש רבה ותנחומא. נפטר בתרכ"ז.

[25] ר' קלונימוס קלמן הלוי עפשטיין נולד בקרקא בשנת תקי"א. היה תלמידם של ר' אלימלך מליזנסק ושל החוזה מלובלין ועוד מגדולי החסידות. נפטר בשנת תקפ"ג.

[26] דברים ה ה

[27]במדבר יב ג

שומע תפילה פרק ג. תפילה על החולה שימות

יולי 19th, 2011

נכתב על ידי: הרב שמעון גולן

ג. תפילה על החולה שימות

בתלמוד [1] מופיע המעשה הבא:

ההוא יומא דנח נפשיה דרבי, גזרו רבנן תעניתא ובעו רחמי, ואמרי: כל מאן דאמר נח נפשיה דרבי ידקר בחרב. סליקא אמתיה דרבי לאיגרא, אמרה: עליונים מבקשין את רבי והתחתונים מבקשין את רבי, יהי רצון שיכופו תחתונים את העליונים. כיון דחזאי כמה זימני דעייל לבית הכסא, וחלץ תפילין ומנח להו וקמצטער, אמרה: יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים. ולא הוו שתקי רבנן מלמיבעי רחמי, שקלה כוזא[2] שדייא מאיגרא לארעא, אישתיקו מרחמי ונח נפשיה דרבי.

המהרש"א[3]  מתייחס לכמה מרכיבים בסיפור:

ולפי שראתה אותו מצטער ביותר ואי אפשר לו להשיג שלמות הגוף כמו שהיה הענין בתפילין, על כן אמרה יהי רצון שיכופו עליונים… שקלה כוזא שדיא – הוא הרמז דכלי חרס שבירתו זו היא מיתתו כן הוא גופו של אדם שבירתו וצערו זו היא מיתתו שאי אפשר לו להשיג שלימות הגופי במעשה כענין התפילין, ועל ידי זה אישתקו ונח נפשיה.

מהי נקודת המחלוקת בין אמתו של רבי[4] לחכמים? החכמים אינם "מוותרים" וממשיכים לשפוך שיחם לפני בורא עולם שירפא את רבי. אולם האמה, המנהלת את ביתו של רבי, מכירה לא רק את דמותו הציבורית אלא גם את התנהלותו הפרטית-האישית בתוך ביתו. היא רואה את צערו וקשייו הבאים לידי ביטוי בחליצת התפילין בעת כניסתו לבית הכסא, פעולה שהיתה קשה עבורו. לא בכדי דווקא חליצת התפילין מהווה אינדיקציה למצבו, שכן שנינו[5]:

אמר רבי ינאי: תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים. מאי היא? אביי אמר: שלא יפיח בהן. רבא אמר: שלא יישן בהן.

ואף שאין הדברים יוצאים מידי פשוטם, מסתבר שיש קשר בין התפילין לבין מצבו הפיזיולוגי של האדם. אמתו של רבי הבחינה בכך "שאי אפשר לו להשיג שלימות הגופי במעשה כענין התפילין", כלשון המהרש"א, ולכן הוא דומה ל"חרס הנשבר", וטוב מותו מחייו.

מי צדק מבחינה הלכתית? במסכת נדרים[6] שנינו:

מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ר' עקיבא שחלה, לא נכנסו חכמים לבקרו ונכנס ר' עקיבא לבקרו. ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו – חיה, אמר ליה: רבי, החייתני! יצא ר' עקיבא ודרש: כל מי שאין מבקר חולים – כאילו שופך דמים. כי אתא רב דימי אמר: כל המבקר את החולה – גורם לו שיחיה, וכל שאינו מבקר את החולה – גורם לו שימות. מאי גרמא? אילימא כל המבקר את החולה – מבקש עליו רחמים שיחיה, וכל שאין מבקר את החולה – מבקש עליו רחמים שימות, שימות סלקא דעתך? אלא, כל שאין מבקר חולה – אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות.

וכתב על כך הר"ן[7] בפרושו:

אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות – נראה בעיני דהכי קאמר: פעמים שצריך לבקש רחמים על החולה שימות, כגון שמצטער החולה בחוליו הרבה, ואי אפשר לו שיחיה כדאמרינן בפרק הנושא (כתובות קד) דכיון דחזאי אמתיה דרבי דעל כמה זימנין לבית הכסא ואנח תפילין וקא מצטער, אמרה: יהי רצון שיכופו העליונים את התחתונים, כלומר דלימות רבי.

היינו: ההלכה נפסקת כאמתו של רבי, ולא כחכמים!

למיטב ידיעתי אין פסיקה ברורה בשולחן ערוך בשאלה זו. אמנם ישנה התייחסות[8] לאיסור נקיטת פעולה אקטיבית לקרוב מותו של החולה:

הגוסס, הרי הוא כחי לכל דבריו; אין קושרין לחייו ואין סכין אותו ואין מדיחין אותו, ואין פוקקין את נקביו, ואין שומטין הכר מתחתיו, ואין נותנין אותו על גבי חול, ולא על גבי חרסית ולא על גבי אדמה, ואין נותנין על כריסו לא קערה ולא מגריפה ולא צלוחית של מים ולא גרגיר של מלח… ואין מעמצין עיניו עד שתצא נפשו. וכל המעמץ עם יציאת הנפש, הרי זה שופך דמים.

והרמ"א הוסיף:

וכן אסור לגרום למת שימות מהרה, כגון מי שהוא גוסס זמן ארוך ולא יוכל להיפרד, אסור להשמיט הכר והכסת מתחתיו… וכן לא יזיזנו ממקומו… אבל אם יש שם דבר שגורם עיכוב יציאת הנפש, כגון שיש סמוך לאותו בית קול דופק כגון חוטב עצים או שיש מלח על לשונו ואלו מעכבים יציאת הנפש, מותר להסירו משם, דאין בזה מעשה כלל, אלא שמסיר המונע.

וחודדו הדברים על ידי בעל "ערוך השולחן"[9]:

שנינו בריש מסכת שמחות: הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו… ואסור לעשות לו דבר שתקרב מיתתו. וכך שנו חכמים במשנה דשבת דהמעמץ עיניו של מת עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים. ואף על פי שאנו רואים שמצטער הרבה בגסיסתו וטוב לו המות, מכל מקום אסור לנו לעשות דבר לקרב מיתתו. והעולם ומלואו של הקדוש ברוך הוא וכך רצונו יתברך.

בהנחה שהר"ן מסכים לפסק השולחן ערוך מוכרחים לומר שיש חילוק בין עשיית מעשה אקטיבי לקרב מיתת החולה, לבין תפילה שכך יקרה. הדברים מסתברים לפי הגדרת ערוך השולחן: "העולם ומלואו של הקדוש ברוך הוא וכך רצונו יתברך". על ידי נקיטת פעולה אקטיבית יתכן שאנו עושים נגד רצון ה'. אולם תפילה עדיין משאירה את ההחלטה בידי הקב"ה שהרי איננו "מכריחים" את הקב"ה למלא רצוננו, ושוב אין בכך מעשה נגד רצונו כביכול.

ואכן, במקום אחר[10] בעל ערוך השולחן מביא את דעת הר"ן להלכה:

דלפעמים יש לבקש רחמים שימות כגון שיש לו ייסורים הרבה בחוליו ואי אפשר לו שיחיה כמעשה דרבי.

כך פוסק גם הרב משה פיינשטין[11]:

הנה מפורש בכתובות ריש דף קד בעובדא דפטירתו של רבי דבעו רבנן רחמי והועילה תפילתם שלא ימות אבל לא שיתרפא וכשראתה אמתיה דרבי שקמצטער טובא אמרה יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים… נח נפשיה דרבי. ונקט זה הגמרא לאשמועינן שאיכא לפעמים שצריך להתפלל על האדם כשמצטער ואין מועילין מיני רפואות לרפאותו, והתפילות שיתרפא לא נתקבלו, שצריך להתפלל עליו שימות, כי אמתיה דרבי היתה חכמה בדיני התורה והיו למדין ממנה רבנן לפעמים, ועיין בר"ן… הרי דהר"ן מביא לדינא הא דהתפללה אמתיה דרבי לבסוף כשראתה צעריה דרבי טובא, ותפילות דרבנן לא מתקבלות לרפאותו לגמרי ואף לא להקל יסוריו אלא שיחיה כמו שהוא ביסוריו… ובאינשי כהאי גוונא שהרופאים מכירין שאי אפשר לו להתרפאות ולחיות, ואף לא שיחיה כמו שהוא חולה בלא יסורין אבל אפשר ליתן לו סמי רפואה להאריך ימיו כמו שהוא נמצא עתה ביסורין, אין ליתן לו מיני רפואות אלא יניחום כמו שהם, כי ליתן להם סמי רפואה שימות על ידי זה וכן לעשות איזה פעולה שיגרום לקצר אפילו לרגע אחת הוא בחשיבות שופך דמים, אלא שיהיו בשב ואל תעשה, אבל אם איכא סמי מרפא שיקילו היסורין ולא יקצרו אף רגע מחייו צריך לעשות כשעדיין אינו גוסס.

החידוש בדבריו בענין התפילה[12] הוא שההיתר להתפלל על החולה שימות הוא רק לאחר שהתפילה לרפואתו לא הועילה.

הוא מחדד נקודה זו בתשובה נוספת[13]:

וגם העיר כבוד תורתו שיש לבאר יותר הראיה מאמתיה דרבי… ובודאי ראיה גדולה היא מאמתיה דרבי כיון שהיתה תפילתה מקובלת ועדיף מגדולי תורה שלא ברור קבלת תפילתן, ולאינשי כרבי חנינא בן דוסא וכדומה שתפילתן מקובלת יעשו כפסק הר"ן, שאם אין תפילתו מקובלת ידוע להו שאי אפשר לו שוב לחיות, שאז צריכין אלו אינשי להתפלל כשיש להחולה יסורין למיתה כדכתב הר"ן שפעמים צריך להתפלל שימות כשהוא טוב להחולה, והוא רק בכהאי גוונא שלא נתקבלו תפילות דרבנן, שלאנשי דורותינו לא שייך זה אפילו לגדולי תורה אלא אולי ליחידים שלא ידוע לנו מהם. ואם ישנם יש להם לעשות כפסק הר"ן שהוא כרב דימי דפסק שיש לפעמים להתפלל שימות כעובדא דאמתיה דרבי. אבל הוא רק בתפילה ולא לקצר ימים במעשה שזה אסור אפילו כשהוא טובתו של הנרצח, וחייב מיתת סייף כרוצח משנאה וכעס לכוונת רציחה לרעה.

לעומתו, נימה מסוימת של הסתייגות עולה מדברי הרב וולדינברג[14]:

והנה דברי ר"ן אלה שיוצא לנו מהם הלכתא גבירתא שעל חולה שמחלתו אנושה שאין לו מנוס ממנה ומתפתל ביסוריו יהא מותר להתפלל עליו שימות, מבלי לחשוב על רגעי חיי אנוש בעולם הזה היקרים מפז בתיקונים שונים גלויים ונעלמים גם כשבעל כרחו הוא חי, וכדברי התנא באבות: יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. אלא להעדיף במצב זה ההתגאלות של החולה מייסוריו הגופיים הנוראים, ולו ע"י מעבר גופי מהיש להאין ומחיים למיתה. מכיון שהרי רק מתפלל לה' שיקח כבר נשמתו ממנו והוא אינו עושה ח"ו שום פעולה חיובית או שלילית לקירוב המיתה שזה אסור אפילו בגוסס שמיתתו בטוחה ולרגעים תבחננו, ומי שעושה כן הרי כרוצח יחשב. כידוע בהלכה. דברים אלה של הר"ן והיוצא מהן להלכה, לא הובאו לא בטור ונושאי כליו ולא בשולחן ערוך ונושאי כליו, וכפי הנראה דחוהו מהלכה מכיון שזה פירוש מחודש ויוצאת ממנו גם הלכה מחודשת, והוא דבר שלא פירשוהו אף אחד מן הראשונים בלעדו בסוגית הגמרא בנדרים שם.

ויש להבין גם הראיה ממעשה דרבי בכתובות, הרי אדרבה הגמרא שם מספרת שגם אחרי שאמתיה דרבי רמזה לרבנן די ברור מצעריה דרבי ואמרה יהי רצון שיכופו עליונים לתחתונים, בכל זאת לא הוו שתקי רבנן מלמיבעי רחמי, וא"כ הרי מרבנן ראיה להיפך שגם כשהחולה מתפתל ביסורים נוראים ואין תקנה לרפואה בדרך הטבע בכל זאת אין להפסיק מלבקש על החולה רחמי שמים אשר לא יפלא ממנו דבר, ומכל שכן שאסור להתפלל בלהיפוך שימות, וזה דאיתא בגמרא שם דאמתיה דברי שקלה כוזא שדייא מאיגרא לארעא אישתקו מרחמי ונח נפשיה דרבי, זה שאישתקו רבנן היה זה מחמת שנבהלו מהדבר שהושלך להם פתאום מאיגרא לארעא כדמבואר בשיטה מקובצת שם, אבל לא מפני שהגיעו לידי החלטה שמוטב על כל פנים להיות בשב ואל תעשה ולישתוק. ואם כן מאי חזית דסמכית על מה שעשתה אמתיה דרבי, סמכית על מה שעשו רבנן? אם לא שנאמר שאלה ואלה דברי אלקים חיים, והיינו דאחרים שאינם תלמידי החולה מותר להם להתפלל במצב קריטי כזה שימות, דומיא מה שעשתה אמתיה דרבי, ותלמידי החולה, והוא הדין בדומה לזה בני החולה המצווים בכיבודו, עליהם להמשיך בבקשת רחמים דומיא מה שעשו רבנן דלא הוו שתקי מלמיבעי רחמי.

ועוד זאת יש לטעון ולומר דרבינו הקדוש שאני שמרוב קדושתו היה מושלם ומוגמר ותיקן בעולמו כל מה שהיה צריך כבר לתקן ולא הפסידוהו כבר כלל בבקשת הרחמים למיתתו מכיון שהיה בטוח שהשלים כבר נפשו שזהו תכלית האדם עלי אדמות ואז טוב לו כבר שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי עולם הזה, כמפורסם על כך דברי הרמב"ם בצואתו לבנו, ומה שאין כן בשאר כל אדם שאין שום בטחון כלל שהשלים כבר נפשו.

בהמשך תשובתו הוא מצטט שאלה שנשאל בעל שו"ת חקקי לב[15]:

 רב ירא שמים ותלמיד חכם, ויש לו אשה יראת ה' ובעוונות הרבים חלתה האשה הנזכרת חולי ארוך זמן רב למעלה מעשרים שנה שהיא נגועה ומדוכאת בייסורין, שנתקווצו אבריה ידיה ורגליה והיא כלואה בבית בירכתי ביתה, והאשה הזאת סובלת היסורין הללו במכאובים רבים עליה. בעלה הנזכר קיבל בספר פנים יפות ייסורי אשתו ולא עצבה אותה מימיה אפילו רגע אחד, ואדרבה מראה לה חיבה ואהבה יתירה כדי שלא תצטער על זאת. ועם כל זה, האשה הנזכרת מרוב צערה היתה מתפללת לה' שימיתנה כי טוב מותה מחייה כדי לנוח מצרותיה, ובניה היו מפייסים אותה ותמיד כל הימים היו מביאים לה רופאים רבים ותרופות רבות אולי תעלה ארוכה למחלתה ושוכרין לה משרתת כדי לשרת אותה כדי שלא תצטער בשום דבר. ויהי היום שלא די לה לאשה הזאת היסורין התדיריים הקשים ומרים שהיו לה מקודם, עוד נתוספו עליה ייסורין רבים גדולים ורעים כאלה בתחלואים רבים עד שאפילו הרופאים כבר נתייאשו ממנה ובפרט מהחולאים שהיתה גם כן חולי מעיים… חוץ משאר מכות ופצעים ונגעים ותחלואים, ועתה היא מבקשת שיתפללו עליה שתמות ובפרט מתחננת לבעלה ובניה שהמה יבקשו רחמים על ככה. ובעלה ובניה הגם כי נלאו מחמת הייסורין שלה, עם כל זה מרוב חיבה ואהבה והיותה צדקת וחסידה אינן שומעין לה, ואדרבה הם מבקשים תלמידי חכמים שילמדו בעדה לרפואתה ומרבים בצדקות ופדיון וכפרות ושמן למאור לרפואתה, יורנו המורה לצדקה אם יש חשש איסור לבקש רחמים עליה שתמות כדי שתנוח נפשה או לא, ואם תימצי לומר דליכא איסור, אם בעלה ובניה חסים על חייה שאינן רוצים לראות במיתתה האם יוכלו לבקש רחמים שלא תמות ולא ישגיחו לה, או דילמא כיון דאין מקום לחיות על פי הרופאים ואין עוד תקוה שתחיה בדרך טבע, אם כן, אדרבה זה נחת רוח לה.

הרב פלאג'י מפלפל בשאלה ומתייחס למעשה באמתו של רבי, ומוסיף:

ואם כן אף אנן נמי יש לנו ללמוד ממנה דין זה שמותר לבקש רחמים על החולה שמצטער הרבה שימות כדי שתנוח נפשיה, דאם היה ענין זה שלא כדין לא היה התלמוד מביאו, וזה שרבנן לא השגיחו על כך אפשר לומר דרבנן לא חזו כל כך זה הצער של רבי, דאי לא הסכימו לאמתיה דרבי היה להם לרבנן באותה שעה לגעור בה, וגם לא הוי שתיק תלמודא מלומר לפחות שמה שעשתה אמתיה דרבי היה שלא כהוגן, ודמשתיק תלמודא נראה אדרבא שהסכימו לדעתה. ולכן הדין יוצא דבנידון דידן שהאשה עצמה שהיא חולה ויש לה ייסורין קשים ומרים מבקשת מאחרים שיתפללו עליה שתמות בודאי דמותר גמור והוא ברור.

ואף על פי כן, הרב וולדינברג מסתייג:

ובכל זאת ניכרים הדברים כי הספק עוד כרסם בלבו של הבעל חקקי לב מלהתיר הדבר כל כך בפשיטות, ומסיים את דברי סיכומו ההלכתי לכך בלשון זה: על כל פנים נראה לעניות דעתי דכגון דא דנידון דידן לעשות פשר[16] דבר; שאם היא מצטערת הרבה מאד מהייסורין קשים ומרים ושכל הרופאים אמרו בלאו הכי שאין עוד תיקון לחיות ונתייאשו ממנה, נראה דאפילו הכי לגבי בעלה ובניה וקרוביה לא יעשו שום בקשה ותפילה שתמות, אם לא יעשו תפלה ובקשה עליה כדי שתחיה אלא יהיו בשב ואל תעשו, דאם יבקשו רחמים עליה שתמות איכא משום שיאמרו ויחושו חס ושלום אחד מני אלף לחששא רחוקה שיבקשו לקרב מיתתה כדי להינצל ממנה ומטירחא דידה והוה ליה כענין נוגעים בדבר, ובפרט לבעלה שמא ח"ו יהיה מקום לחוש שרוצה במיתתה להנאתו, אף שהוא תלמיד חכם כשר וירא שמים, וקרא כתיב: כי אני ה' חוקר לב בוחן כליות, מכל מקום הישר והטוב בעיני אלקים הוא לבל יעשו תפילה ובקשה בעדה כדי שתמות, ומה גם כי אינו שורת דרך ארץ ורחמנות על שאר בשרו הגם כי הוא עושה לרחם עליה הרי איכא צד לאידך גיסא, ומאמתיה דרבי יש לחלק ולישב שאם אמרו אנחנו כחמורים ולא כחמורו של ר' פנחס בן יאיר, בודאי בפה מלא יש לומר דאין אנחנו כאמתיה דרבי. וגם להתפלל עליה שתחיה הא נמי קשה שסובלת ייסורין קשים ומרים ומצטערת הרבה מאד, אלא שב ואל תעשה עדיף כל לגבי בעלה וקרוביה. ואולם אחרים שהם זרים ואין להם שום חששא מכל החששות האמורות אם יהיו מתפללים עליה כדי שתמות ותנוח נפשה הרשות בידם והכל לשם שמים, ובוחן ליבות וכליות אלקים צדיק, וכבר אמרו רז"ל כל דבר המסור ללב נאמר ויראת מאלקיך…

ראינו ראשית כמה כרכורים שכרכר הבעל חקקי לב עד אשר הסיק להתיר אפילו את מה שהתיר, בתנאים ותנאי תנאים על טהרת הכוונה הברורה לשם שמים בלבד בלי שום פניה כלל ועיקר עד אשר גם יודע תעלומות יוכל להעיד כך, ומתוך הדגשה בולטת על הייסורים המרים והממושכים של החולה אשר בנידונו ועל תחנוניה של החולה בעצמה שיתפללו עבורה שתמות על אף הפיוסים הממושכים מתוך חיבה ומסירות שתקבל הייסורים באהבה, ואם כן יש לומר אין לך בו אלא חידושו, שצריך שתוקדם פיוסים רציניים מתוך חיבה ואהבה לדבר על לב החולה שיקבל את הייסורים באהבה וימורקו על ידי כך עונותיו כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא… וכן להרבות בבקשת רחמים לפני הרופא כל בשר ומפליא לעשות, ורק אחרי קידום עשיית כל הנזכר לעיל והמצב לא משתנה והחולה ממשיך עוד לבקש את נפשו למות, או שדעתו כבר נטרפה עליו ורואים איך שמתפתל בייסוריו הנוראים, אז רק אז יכול מי שבטוח בטהרת מחשבת לבו לשם שמים להתפלל עליו לפני ה' שימות.

התלבטותו של הרב וולדינברג היא בענין חולה הסובל ייסורים. אולם מה דינו של חולה השרוי בתרדמת, ולהערכת הרופאים אין סיכוי להשתקמותו? מחד גיסא אין הוא סובל ייסורים ואין מצבו דומה לנידון בשאלה הקודמת, ומאידך גיסא איזו משמעות יש לחייו? הלא לימדונו חז"ל[17]: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". החיוביות של חיי העולם הזה היא כשהיא מלווה בתשובה ומעשים טובים. מה הטעם בחיים נטולי אפשרות קיום מעשים טובים?

זאת ועוד: גם כשלאדם יש אפשרות לקיום מעשים טובים, לעיתים הוא חש שחייו חסרי טעם, כפי שעולה מהמדרש[18]:

מעשה באשה אחת שהזקינה הרבה ובאה לפני רבי יוסי בן חלפתא. אמרה ליה: רבי הזקנתי יותר מדאי ומעכשיו חיים של נוול הם שאיני טועמת לא מאכל ולא משקה, ואני מבקשת להיפטר מן העולם. אמר לה: מה מצוה את למודה לעשות בכל יום? אמרה לו: למודה אני אפילו יש לי דבר חביב אני מנחת אותו ומשכמת לבית הכנסת בכל יום. אמר לה: מנעי עצמך מבית הכנסת שלשה ימים זה אחר זה. הלכה ועשתה כן וביום השלישי חלתה ומתה.

אותה זקנה היתה מסוגלת מבחינה פיזית להמשיך ולפקוד את בית הכנסת והיתה יכולה להמשיך ולחיות יותר משעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, ובכל זאת ר' יוסי בן חלפתא יעץ לה איך לא להאריך את חייה. במה התפילה על חולה שאינו מסוגל לחיות אפילו שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, בעייתית יותר?

אמנם, הרב וולדינברג בספרו[19], ממשיך בגישתו המסויגת:

מהמציאות החיה אנו רואים לא פעם בעליל שחולה כזה, בתקוף עליו הייסורים לא עלינו, מְחַלֶה נפשו למות, וכעבור זמן מה והייסורים מרפים ממנו במקצת, מתהפך כחומר חותם ומביע רצון לחיים, מהרהר בתשובה וכדומה ועונה אמן לקראת מברכיו לרפואה שלימה, ואם כן איך נוכל לשים בנפשנו להתפלל עליו שימות? וגם יתכן שבאותו רגע שנתפלל על כך הוא בעצמו רצונו בחיים ואז ניתקל כבר באיסור. ועל כן מספיק להיות רק שב ואל תעשה מעשיית תועליות סגוליות להארכת חיים כאלה, וכדמצינו בילקוט שמעוני שמסופר: מעשה באשה אחת שהזקינה הרבה… והחולה בעצמו שאני, ואין אדם נתפס בשעת צערו ועל כן זועק מרה לה' ושואל נפשו למות. ובמדרש תלפיות ענף בית הכנסת התקשה למצוא ישוב גם על זאת איך שר' יוסי בן חלפתא יעץ לה לקרב על ידי זה מיתתה.

אולם לא כל המקרים הם של חולה המתייסר בכאביו, שבהחלט יתכן ש"כעבור זמן מה והייסורים מרפים ממנו במקצת, מתהפך כחומר חותם ומביע רצון לחיים". ישנם חולים שעל פי חוות הדעת הרפואיות מצבם הוא חסר תקוה, חייהם איבדו את המשמעות הרוחנית שלהם וטוב מותם מחייהם.

ואם בכל זאת נחוש לחששות שהעלה הרב וולדינברג, נראה שאפשר להציע נוסח תפילה שמשמעותו "וַה' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו"[20]. לעיל הזכרנו את דברי הרב קוק, שענין התפילה הוא להגיע ל"ציור הרוחני הדרוש להשתלם כראוי בכל עמקו בנפש ובכל גווניו". כדי שתפילתנו תהיה משמעותית ורלוונטית ותשפיע עלינו מבחינה רוחנית, אין טעם להתפלל לרפואת חולה שאין סיכוי להחלמתו, ומאידך גיסא בנוסח המוצע אין ביטוי ישיר של בקשה למות החולה. בנוסח הזה גם שאלת אי ההיענות לתפילה היא פחות חריפה, שכן כל מה שיקרה הוא רצון ה' הטוב בעיניו.